"מה גורם לנו לכתוב? מה מעניק לנו את ההשראה המדויקת להגיד: על זה יהיה הסרט שלי! אין חוקים כמובן...
יש יוצרים/ות שיראו כותרת בעיתון ויכתבו עליה סרט ויש כאלה שישמעו סיפור מחבר וזה יעניק להם את ההשראה. 

אני, כך הבנתי, יכולה לכתוב רק מהבטן, אלפי פעמים שמעתי סיפורים מגניבים ומעניינים ומטורפים והתיישבתי וניסיתי לכתוב מהם תסריט ולא... זה פשוט לא עובד בשבילי....אני יכולה לכתוב רק מתוך מה שבוער בתוכי, בגלל זה התהליך תמיד מאוד אישי וקשה ומאוד מפחיד.

וזה בסדר שזה מפחיד, הייתי פעם בכיתת אמן של פול האגיס (תסריטאי זוכה האוסקר על הסרט "התרסקות") והוא אמר: "אם מה שאתם כותבים לא מפחיד אתכם, זה לא שווה לכתוב אותו". ואני זוכרת שאמרתי "וואו, אוקיי איזה מזל כי אני מתה מפחד!" אני מרגישה שאני ממש חושפת את הנשמה שלי בפני כולם, אבל הבנתי שאין דרך אחרת.

מה עושים כשנתקעים? כשאני מגיעה לשלב שאני יושבת מול המחשב כבר שעות וכלום לא יוצא ואני עוד רגע דופקת את הראש בקיר, גיליתי שמה שעוזר לי הכי הרבה זה פשוט להרפות, להתרחק מהמחשב לכמה ימים, לראות סרטים, לקרוא ספרים, ללכת לים, לחשוב על התסריט אבל לא לנסות לכתוב כלום, לא להתעקש לפתור כלום, ואז פתאום, בדרך כלל באמצע הלילה, אני מתעוררת עם איזו מחשבה, לפעמים זה גרוע ולפעמים זה מדהים, פריצות דרך קטנות. אחרי לילה כזה אני מתעוררת מאושרת! חושבת יששש פיצחתי את התסריט, ואז כמובן מגלה שהדרך עוד ארוכה.

תנו חופש לתת מודע!! לא כל דבר שאתם כותבים אתם צריכים להבין, תנו חופש לתת מודע שלכם לכתוב את עצמו, הרבה פעמים כתבתי סצנה או מהלך עלילתי ואני שואלת את עצמי - למה כתבתי את זה?? למה הדמות עושה את זה? ולפעמים אין לי תשובות והדברים יתבהרו אפילו רק בבימוי! אבל תסמכו על הדמויות שלכם לפעמים הן יודעות יותר טוב מכם. 

ב"גבולות" יש סצנה שכולם אמרו לי להוריד, לא הבינו מה היא קשורה ואני התעקשתי עליה ולא ידעתי אפילו למה (הסצנה בחדר איפור), אחרי שהסרט יצא, במאי שאני מאוד מעריכה אמר לי שהוא ממש אהב את הסצנה הזאת כי היא מדברת על הפחד להיות מול ההמון. "היא כאילו נולדה אל מול ההמון (כפי שהיא מספרת בסצנה הראשונה בסרט) ואז היא הביכה את עצמה מול ההמון בגיל ההתבגרות (מונולוג על טקס רבין בחדר איפור)... הקהל הוא כמו איזה קטליזטור פנימי, "המאיים" הגדול שגורם לשחקנים לצאת מעורם, מניע אותם להיפתח על אף המחיר. אני חושב שזו אבחנה מבריקה ועמוקה על מערכת היחסים הטראומטית הזו של יוצר עם הקהל שהוא תמיד אנונימי ומסתורי ודרישותיו עמומות".

קראתי את דבריו ואמרתי: נכון. זה בדיוק זה. ידעתי שיש סיבה שהתעקשתי עליה.

ב"גבולות" רציתי להעלות שאלות על איפה עובר הגבול במקצוע המשחק והקולנוע והאומנות בכלל. הגיבורה היא שחקנית שרק רוצה להגשים את החלום שלה, בסוף הסרט עולה גם השאלה האם זה שווה את המחיר? זה שאלה שאפילו לא שאלתי את עצמי כשהתחלתי לכתוב אבל התסריט הציף אותה, כמו עוד המון שאלות נוספות על הצורך לרצות והפחד להיכשל ומערכת היחסים עם ההמון ועוד ועוד...

אז לסיכום, הפחד הוא חיובי - הוא אומר שאתם בדרך הנכונה, תנו חופש לתת מודע- אתם לא חייבים להבין הכל, תדעו מתי להרפות ותשתדלו גם ליהנות".

באהבה,
דנה לרר

ובנימה אישית (ממני, דניאלה) - עברתי חוויה מוזרה בצפייה ב"גבולות". הפעם הראשונה היתה בבית, לבד מול המחשב. צפיתי בסרט לקראת פגישתי עם דנה והרגשתי שאני צופה בסרט דרמה מטלטל, עתיר התפתחויות נפלאות, דמויות מרגשות וניואנסים חכמים. הפעם השנייה, היתה במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים באולם מלא אנשים שהתפקעו מצחוק הרבה פעמים במהלך ההקרנה. גם אני.
כשסרט אחד קצר יכול לעשות את כל זה, כנראה שבאמת מדובר בסרט יוצא מהכלל שנכתב לגמרי מהלב, או מהבטן. מומלץ בחום.