"מהיום בו סיימתי לכתוב את הדראפט הראשון של "שבוע ויום" לקח 5 שנים עד היום צילום הראשון. אני חושב שכתבתי עשרות אם לא מאות דראפטים. מתישהו הפסקתי למספר את הקבצים ופשוט רשמתי את התאריך. הרעיון לתסריט נולד מסיפורים עצובים. בכל זאת, סרט שמדבר על זוג הורים שמתמודדים עם מות בנם בן ה-25 ביום שלאחר השבעה, בעזרת השכן הסטלן שעוזר לאב לגלגל ג'וינטים מהגראס הרפואי שהבן השאיר מאחור.
הסיפור הראשון הוא: בת זוג של חבר קרוב נפטרה בגיל צעיר ושבאנו אליו כמה חברים הביתה והיה שקט ולא היה מה להגיד, השקט נשבר בכך שמישהו שאל: "נשאר לך משהו מהגראס הרפואי?"
הסיפור השני: לאלה שראו את הסרט, לקראת סופו יש הספד. ההספד בסרט הוא גרסה ערוכה של הספד שאבי כתב לאחותו שנפטרה גם היא בגיל יחסית צעיר.
כאמור, התסריט שוכתב במשך 5 שנים. וב-5 שנים אתה משתנה, ואני הייתי צריך לראות שמצד אחד אני שומר על הרעיון המקורי של הסרט ומצד שני מתאים אותו לשינוי שאני עובר. אחרי שכבר קיבלנו את הכסף לצלם את הסרט, לקחתי הפסקה מלכתוב דראפטים. אמרתי שאקח חודש-חודשיים הפסקה. דבר שכמעט ולא עשיתי עד אז. החודש-חודשיים נהפך לחצי שנה בה רק כתבתי בצד רעיונות שיש לי, אבל לא נגעתי בתסריט עצמו.
חצי שנה לפני שהתחלנו לצלם פתחתי דף ריק והתחלתי לכתוב את התסריט מאפס, עם הרעיונות החדשים שהיו לי, מבלי לפתוח את "התסריט המקורי" ולהסתכל מה יש בו. זה היה כמו לכתוב את התסריט מחדש כשיש לי בראש את ההתסריט המקורי.
וככה נולד מוטציה -- תסריט עם הדברים הטובים שהיו בתסריט המקורי, הרבה רעיונות חדשים-גרועים וכמה חדשים שמאוד אהבתי והיום נמצאים בסרט.
שלחתי את המוטציה למפיקים, נעמי לבארי וסער יוגב, שקראו את כל הדראפטים עד אז. דיברנו על מה עובד ומה פחות. חזרתי ל"תסריט המקורי" עם הרעיונות החדשים והטובים והכנסתי בו את הדם החדש והוצאתי את מה שכבר לא היה רלוונטי.
כמה שאני מאמין בלשכתב, יש בזה משהו שיכול לקבע והחופש הזה של לפתוח דף חדש ולהתחיל (כאילו) מאפס, היה מאוד משחרר".
אסף פולונסקי
זוכרים שהזמנתי אתכם להצטרף? אז פולונסקי באמת נפגש עם קהילת התסריטאות שלי וסיפר בהרחבה על תהליך כתיבת ויצירת הסרט. ככה זה נראה:
(פולונסקי בחולצת בורדו וחיוך:)
