הבנתי שהמשימה הזאת, של לכתוב תסריט, לא הולכת להיות פשוטה ובטח לא הולכת לקחת שבוע. את המסמך למעבדה של סאנדנס כבר לא שלחתי ורק כמה שנים טובות אחרי זה, ואחרי שביימתי עוד שני סרטים קצרים, העזתי שוב לפתוח מסמך ריק ולהתחיל לכתוב. תהליך הכתיבה לקח לי ארבע שנים ארוכות. Writing is re-writing. אין מה לעשות, זה נכון. אז הנה כמה טיפים שלמדתי בדרך:
1. לעולם אל תעבדו לבד. לעשות סרט זה לונה פארק מטורף של עליות ומורדות. אתה רגע אחד בהיי מטורף ושניה אחרי זה בדאון נוראי. אתה רגע אחד מוקף מאות אנשים שחותרים אתך לאותה המטרה, ושניה אחרי זה – הכל שוב רק על הכתפיים שלך. אבל זה לא חייב להיות ככה. אתם חייבים לנסות לשלוט ברגשות שלכם, ולשמור על עצמכם מאוזנים לאורך כל הדרך. ואחת הדרכים הכי טובות שבה למדתי לעשות את זה – היא להקיף את עצמי כל הזמן באנשים שאני אוהבת. גם, ובייחוד, בעת הכתיבה. כי זה מסלול ארוך וגלמודי, ולעבור אותו לבד זה קשה שבעתיים. תמצאו עורך תסריט, או יועץ, או מפיק, או חבר, או תסריטאי שותף, או אפילו את כל הרשימה יחד – אבל אל תעבדו בגפכם.
2. תכתבו את עצמכם. לא משנה מה הנושא של הסרט, תמצאו בו את עצמכם. תכניסו את עצמכם לדמויות, למערכות יחסים, לנסיבות, לשאלות, לפתרונות. אתם יכולים להבין באמת רק דברים שחוויתם ועברתם בעצמכם. כל ניסיון לכתוב משהו אחר יהיה שטחי ויוותר על פני השטח. זה לא אומר שהסרט חייב להיות על קולנוען שעובד על תסריט, ממש לא. אבל זה אומר שאתם חייבים למצוא כיצד הסרט והדמויות שלו מתחברות לסיפור האישי שלכם.
3. תתמקדו בדרמה. בדמויות ובמערכות יחסים ביניהם. המבנה, המסר, העלילה – כל אלה צריכים לנבוע מתוך הדרמה. הדרמה היא העיקר. עד שסצנה לא תרגש אתכם, אל תפנו ממנה הלאה. בסופו של דבר כשצופה רואה סרט – הוא רוצה להרגיש. הוא רוצה לחוות יחד עם הדמויות. וכל שאר המסרים כבר יעלו ויבואו מתוך הרגשות.
4. אל תפחדו לנבור, כמה שיותר עמוק, בעולם שבניתם. תמיד יהיה עוד מקום אליו לא הגעתם, עוד רובד, עוד שכבה, עוד תובנה. תמיד. אין דבר כזה תסריט גמור – זו למעשה באר ללא תחתית. אל תמהרו להכריז שסיימתם. עד שאתם לא מרגישים שאתם מבינים באמת כל דמות ודמות, עד הסוף, ולא משנה אם דמות זו ראשית או שולית, עד שאתם לא מרגישים שכל סיטואציה שכתבתם מרגישה אותנטית ונכונה ונובעת מתוך אמת פנימית שתואמת את העולם שבניתם – אל תעצרו. תמשיכו לחפור.
5. אל תתייאשו בדרך. פגשתי כמה אנשים בחיי שהתמזל מזלם, והם עוסקים במלאכת הכתיבה בקלי קלות, הם מרגישים כאילו זה מה שנועדו לעשות, והם מסוגלים לשבת, לנגן על המקלדת, ולסיים תסריט במהירות. אבל רוב התסריטאים – ואני נמנית עם הרוב – אינם כאלה. למעשה, לרובנו הגדול – זהו החלק הכי קשה מבין כל חלקי הפילמייקינג. רוב זמן הכתיבה אנו יושבים מול המחשב, ומתחננים בפני המוח שלנו להיפתח. להתחבר. להיכנס לתוך העולם שיצרנו, להסתנן לתוך מוחן של הדמויות. אבל ככל שרגעים אלה קשים – כך הרגעים שבהם אנו אכן מצליחים להיבלע בתוך העולם שבנינו, להישאב פנימה ולשכוח שיש עולם אחר, אמיתי, בחוץ, ורק לכתוב – הופכים קסומים ומדהימים יותר. רגעי הפריצה האלה הם רגעי אושר עילאי, והם שווים את כל המהמורות והקשיים בדרך. אתם יכולים לעשות את זה. אל תפקפקו בזה לרגע. זה הגיוני אם קשה, קשה לכולם. אבל מי שמתעקש, מצליח.
6. המילה היפה ביותר בשפה העברית היא המילה – הסוף. אני מאחלת לכם שתגיעו אליה בכיף, בסיפוק ובהרגשה שיצרתם משהו מיוחד. שיהיה לכם בהצלחה.
אני רוצה בהזדמנות זו להגיד תודה למיה דרייפוס, עורכת התסריט שלי, שלא הותירה אותי דקה לבד במשך שנים רבות של עבודה, וקדחה לתוך המוח שלי לא מעט מתוך רשימת הטיפים שאני מעבירה אליכם עכשיו. כפי שכתבתי: מצאו לכם עם מי לעבוד. תאמינו לי, זה משתלם".
עילית
ובנימה אישית (ממני, דניאלה) - מי שבמקרה עוד לא ראה את הסרט המצוין הזה, "סופת חול" (שזכה בשישה פרסי אופיר, כולל פרס הסרט ופרס הבימוי), כדאי לו|ה מאוד לעשות זאת בהקדם. אפשר לראות איך כל הטיפים שעילית נתנה פה הם בגדר 'נאה דורשת, יפיפה מקיימת' כי מדובר באחד הסרטים הכי מעבירי חוויה שנתקלתי בהם בשנים האחרונות.
