איך נכנסים לתעשייה

את הכניסה הרשמית שלי לעולם התסריטאות עשיתי אחרי שביליתי במחוזות שונים של יצירה לפני ומאחורי המצלמה ודפי העיתון. כשהבנתי שבעצם הדבר שהכי מעניין אותי בכל התהליך הוא יצירה של סדרה או סרט, הלכתי ללמוד תואר שני בתסריטאות.

ובעצם ככה גם התחלתי לעבוד, בזכות אחד המורים שלי, גל פרידמן, שהזמין אותי לכתוב לסדרה שיצר ("אגדת דשא"). זאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי לעולם "האמיתי", עם המון עניינים של זמן, כסף ואגו (לא של גל. הוא היה מקסים) וכמו כל סדרה שכתבתי לה, גם על העבודה פה אפשר היה לכתוב סרט... אחרי שצלחתי את זה, עברתי לכתוב דיאלוגים ל"ראש גדול", סדרה אחרת שלו ול"אולי הפעם" – סדרה של יוצרת מוכשרת נוספת, מיכל קופר קרן, שהכרתי דרכו. בהמשך, נפתלי אלטר האגדי, שגם היה חונך שלי באוניברסיטה, התקשר להגיד לי שעושים עכשיו סדרה חדשה לרשת ושהוא המליץ עליי, וכך התחלתי לכתוב ל"שירות חדרים".

בוקר אחד, כששלחתי את הדראפט האחרון לפרק האחרון לסדרה הזאת, הלכתי לשירותים והקאתי. זה היה הסימן הראשון שלי שנכנסתי להיריון עם הבמבינו. היה לי חשוב מאוד לבלות איתו את השנים הראשונות ולכן קפצתי איתו בשמחה מהרכבת שהמשיכה לדהור ונשארנו חבוקים בצד הדרך, אמא ובן – מניקה ויונק. נשארתי שם, בצד הרגוע ליד המסילה, גם עם פיקולינו שנולד אחרי שנתיים, ורק כשהרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, החלטתי לחזור לעניינים. אבל - עם כל הכבוד לרצון שלי, הרכבת, כאמור, המשיכה בלעדיי ואני נותרתי מאחור.

זאת היתה תקופה מאוד מייאשת. אמנם במקביל המשכתי לכתוב לעיתון, אבל רציתי לחזור לכתוב תסריטים אמיתיים, וליוצרים שהכרתי, לא היה מה להציע לי. הייתי כל כך בדיכאון וחרדה, שחשבתי לעבוד במשהו לגמרי אחר, רק בשביל הכסף. השארתי את הפרטים שלי בחנות בגדים ליד הבית והם אפילו לא חזרו אליי.

ואז, יום אחד, כשהגעתי לאירוע של איגוד התסריטאים (מעולם לא פרשתי ממנו רשמית) פגשתי את עמית ליאור, יו"ר האיגוד שהיה עורך התסריט שלי ב"שירות חדרים". ניסיתי לתפוס אותו רגע בפינה ולשאול, הכי באגביות (כדי לשמור על פאסון. בפנים הייתי נואשת) אם הוא שמע על איזו סדרה שמחפשת כותבים. ומה שהוא אמר לי, שינה את חיי. עמית (שעכשיו הוא חבר טוב שגם שכנע אותי להצטרף להנהלת האיגוד...) אמר לי פחות או יותר במילים אלו: "עכשיו כל אחד כותב את הסדרה של עצמו".

המשפט הזה היה קריטי עבורי, כי ברור שהיו לי כמה דברים במגירה, אבל לא העזתי לתת את כל האנרגיה שלי לקידומם. הרי הרבה יותר קל לכתוב עבור מישהו אחר, מישהו ידוע שקיבל תקציב פיתוח, מישהו שכבר "עשה את זה".

אבל לא וויתרתי על ההזדמנות וקבעתי עם עמית בסוף אותו שבוע. שם, בקפה נוח, הצגתי לו בעל פה שלושה פרויקטים שונים, שאחר כך שלחתי לו במייל הרחבה שלהם. לאחד מהם הוא גם התחבר, זה היה רעיון לסדרה שיצרתי לפני שנים עם מיכל ויניק וטליה לביא, סינופסיס של שלושה עמודים בלבד, שכתבנו די בשביל הכיף ולאחר ה"לא" הראשון שקיבלנו, שכחנו מזה ופנינו הלאה.

עמית שלח את ההצעה מטעם חברת ההפקה בה הוא עובד ל"קול קורא" של ערוץ 1 (תהליך בו הם בוררים הצעות לסדרות שנשלחו אליהם מחברות הפקה) ו"מי נתן לך רישיון?" התקבלה! ואפילו לא קיבלה תקציב פיתוח, אלא ממש אור ירוק להפקה. אני כמובן לא אשכח את הרגע בו הוא התקשר להגיד לי את זה (בואו נגיד שהיו מעורבים בו חלון וצעקות).

ויניק ולביא באותו זמן עבדו על הסרטים שלהן ("אפס ביחסי אנוש" של לביא ו"ברש" של ויניק, שחרכו את המסכים) ולכן נשארתי לכתוב את הסדרה לבד, והנה, אני היוצרת והתסריטאית הראשית של הסדרה שלי, אני בוחנת אנשים שיכתבו לה, ובזכות הביקורות המעולות שהיא קיבלה, אני גם מוזמנת לחברות הפקה וגופי שידור שמתעניינים לשמוע מה עוד יש לי להציע.

כמובן שעכשיו עדיין לא הכל ורוד ואני נאבקת על כל אופציה לפיתוח סדרה נוספת או לכתיבת סרט נוסף ולא תמיד מקבלת, אבל מה שבטוח, אפשר להסיק מהסיפור הזה כמה דרכים להתברגות בתעשייה:

1. לקבל צ'אנס ראשון ממישהו שמכירים– חברים שחקנים, מורים, תסריטאים שהכרתם. לרחרח כל הזמן איזו סדרה עומדת להיות מופקת ולבקש לעשות קופי טסט – מבחן כתיבה בו תידרשו לכתוב דיאלוגים לכמה סצנות (עד פרק) כדי לבחון התאמה. אם זאת סדרה שכבר משודרת, אני ממליצה לצפות בכל הפרקים שלה כדי להיכנס לראש, וגם, כדי לקלוע לטעמם, כדאי לשאול את היוצרים לפני הכתיבה, כמה הם רוצים שתתפרעו וכמה שתשמרו על הקו הקיים.

2. לכתוב משהו בעצמכם - שתמיד יהיה לכם בקנה סינופסיס (תקציר) מוכן לסדרת דרמה, לקומדיה ולפיצ'ר (סרט באורך מלא). כמובן שאלה אמורים להיות דברים שאתם סופר גאים בהם, כדי שהרושם הראשוני יהיה לא פחות ממצוין.

3. ליצור משהו קטן בעצמכם – עכשיו זה לא בלתי אפשרי להפיק סרט קצר או סדרת רשת לגמרי בעצמכם ולשים את זה ביו טיוב או בפייסבוק. אם זה משהו גדול יותר, אפשר להשיג מימון באתרים כמו האדסטארט. המטרה היא להוציא בסופו של דבר משהו קטן וטוב, משהו שיכול לשמש ככרטיס הביקור שלכם שיפתח לכם דלתות כשתיפגשו עם גוף שידור או חברת הפקה בנוגע לפרויקט הגדול שלכם.

4. להתערבב בתעשייה – ללכת לכל אירוע שעשוי להיות בו מישהו (מחברת הפקה או מגוף משדר) שיתעניין בתסריט שלכם ושתמיד, על קצה הלשון, יהיה לכם פיץ' קצר לרעיון שלכם (דגש על קצר, כדי לא לאכול את הראש). בהזדמנות זאת, כשאתם חולקים כוס יין מפלסטיק (הכוס, לא היין), תבקשו רשות לשלוח לאותו אדם את הרעיון המלא ותנסו שבמפגש הזה יהיה משהו זכיר, שיזכיר לו אתכם כשתשלחו לו (בתקווה שזה לא יהיה היין ששפכתם עליו/ה).

5. לשתף פעולה עם שם ידוע – נסו לשלוח את הסינופסיס שלכם לשחקן/ית/ במאי/ית ידועים שאולי יידלקו על הפרויקט ויסכימו להצטרף אליו. נסו להשיג את ההסכמה הזאת בכתב, במייל ותשאלו אותם אם זה בסדר לכתוב את זה בהצעה ("עוז זהבי הביע נכונות לשחק בתפקיד X). זה יגדיל מאוד את הסיכוי שגם גוף שידור יאמין בזה. בנוסף, לפחות בהתחלה, אפשר להיות צנועים ולחבור לתסריטאי/ת מוכרים יותר, שיכתבו אתכם. אחר כך, כשכולם יכירו בכישרון שלכם, תוכלו לעשות את זה לבד (או, אם זה מוצלח, להמשיך לשתף איתם פעולה).

6. לשתף פעולה עם שם לא ידוע – כדי להתחיל במשהו, אפשר גם לכתוב תסריט למשהו בשכונה של התסריטאות, נגיד סרט דוקומנטרי, תדמית, משהו קטן לרשת (ואולי אפילו תמורת סכום זעום. אבל רק הפעם!), העיקר שיהיה לכם ברקורד את התואר "תסריטאי/ת" שתוכלו להשתמש בו בעתיד, כשתישאלו אם יש לכם ניסיון. עבודות כאלה אפשר למצוא אם תירשמו לאתרים בסגנון "התעשייה".

7.להיות תמיד עם האצבע על הדופק – לדעת מתי יש מועד הגשה לקרנות הסרטים, מתי נפתח קול קורא להגשת הצעות לסדרות וכו'. בשביל זה צריך לעשות ריפרש תמידי לאתרי הקרנות, הפסטיבלים, אתרי האיגודים השונים וכמובן, להיות מנויים על הניוזלטר שלי :-)

אבל הכי חשוב, ולא משנה באיזו דרך תבחרו – אתם חייבים להצטיין במה שאתם עושים. לייצר תמיד את הדבר הכי מוצלח שתוכלו, כי אם יש לכם סיפור טוב ואתם מקצועיים – דרככם בתעשייה סלולה. 

איך לכתוב תסריט טוב?

מזמינה אותך ללכת איתי צעד אחר צעד בכתיבת והגשת התסריט שלך

קורס תסריטאות אונליין

והנה כמה התחלות של יוצרים/ות שאולי יתנו לכם השראה:

האחים ארז ותומר אבירם ("השוטר הטוב")

גיורא חמיצר ("השמינייה")

רוני קידר ("בטיפלול")