היי. כאמור, בשבוע שעבר חשבתי עליכםן מלא קהילת תסריטאות יקרה. זה קרה מרגע שהודעתי לבמביני שלי: "מעכשיו ולמשך שבוע, אני לא שמה לכם גבולות! תעשו מה שבא לכם ותציבו אותם בעצמכם!!" אפילו תיעדתי את זה אחר כך, שלא אוכל לחמוק (שימו לב לטיימינג המעולה של האור בסוף)-

מה היתה התוצאה של העידן שנודע בכינויו 'שבוע ללא גבולות'? רגע לפני שאספר לכםן, בואו נחזור לתחום התסריטאות. מי יכול/ה לנחש מה קרה פה בעצם ולמה חשבתי עליכםן?

נכון! למעשה, בהודעה הלא שפויה הזאת, נטרלתי באחת את הקונפליקט החיצוני – אני מול הבמביני. זאת כבר לא האמא הרשעית שאומרת לעזוב את הטאבלט האהוב, לצאת בזמן, לצחצח שיניים היטב, לא להזמין קולה מתוקה, לקפוץ איתה לתערוכת אמנות משעממת או וואטאבר.

מה שנשאר זה רק הקונפליקט הפנימי שלהם, בינם ובין עצמם – האם להמשיך לשחק ב-Guns of boom עד שיתפוצץ לי המוח? יש סיכוי שטופי הוא באמת אויב האנושות? האוויר הצח הזה שכולם מדברים עליו - האם אפשר בלעדיו? האם אוכל לנצח נצחים לישון במיטה של אמא ואבא? ועוד כל מיני קונפליקטים פנימיים – בינם לבין עצ-פא*ינג-מם.

הקונפליקט הפנימי הזה הוא יקר מפז, כי הוא זה שמכניס את המורכבות.

שימו לב לזה כשאתםן כותביםות את התסריט שלכםן, כי קונפליקט חיצוני אתםן הרי בטוח לא תשכחו "להכניס". הדרמה, כידוע, לא סובלת אידיליה. בטוח שיהיה שם משהו שיפריע לדמות שלכםן להשיג את רצונה. אבל נסו תמיד לזכור גם את הקונפליקט הפנימי, זה שמתקיים בדמות בינה ובין עצמה.

ככה, לדוגמא, במקום לכתוב על בחור שמנסה להשיג בחורה שלא נענית לו (קונפליקט חיצוני) כי אמא שלה לא סובלת אותו (קונפליקט חיצוני) מכיוון שהוא בן של בעלי המכולת המתחרה (קונפליקט חיצוני), נסו לחשוב גם מה קורה לבחור הזה בינו ובין עצמו – אולי הוא לא מרגיש שמגיע לו להיות עם הבחורה הזאת כי היא גדולה עליו בכמה מידות (קונפליקט פנימי)?

קיצר, הקונפליקט הפנימי יכניס אוטומטית עומק לתסריט שלכםן. בדיוק כמו ש'שבוע ללא גבולות' הותיר את הבמביני (או לפחות רק את הבמבינו) עם דילמת הצבת הגבול ואותי עם קונפליקט פנימי אחר: האם היה לי נוח יותר להפר את חוק ה"שעתיים וחצי טאבלט רק בשבת" כי הפיכתם לזומביי-טאבלט נתנה לי שבוע של שקט? המממ... אכן מורכב ;-)

אז שיהיה לכםן בהצלחה ואל תשכחו ליהנות מהדרך הקונפליקטואלית. 

אגב, ככה זה נגמר אצלנו: