"היי דניאלה, קוראים לי ב' ואני בת 45. את חושבת שבגילי אפשר להתחיל את התחום הזה של תסריטאות ולהצליח?"
ממש נבהלתי כשקראתי את ההודעה הזאת (שנשלחה אליי דווקא ביום האישה הבינלאומי).
נבהלתי כי הבנתי שיש נשים בנות 45 (הגיל שאחגוג ביולי) שחושבות שזה מאוחר מדי למשהו.
נבהלתי כי אולי זאת אני שחיה בלה לה לנד ובטוחה שכל יום הוא הזדמנות אמיתית להתחיל משהו חדש (אני חמה על קליגרפיה).
נבהלתי כי אולי התפיסה הזאת שלי, של 'חיים פעם אחת, אז ממש (ממש) כדאי לנסות להגשים בהם את מה שבא לי' היא לא מובנת מאליה ובעצם דורשת התלבטות אמיתית במקום קפיצה למים.
נבהלתי כי כבר שנים אני מתמקדת בדרך הרחבה ולא בנתיב הצר של 'להצליח' ואולי אני קוראת לא נכון את המפה שחילקו לכל השאר.
נבהלתי כי למרות שהיא בעצמה כתבה בהמשך ההודעה "אני חושבת שאין לי מה להפסיד אם אתחיל לעסוק בזה במקביל למה שאני עושה" – זאת אומרת, הבינה את התמהיל הנכון להכניס חלום לחיים - היא עדיין לא נרשמה לקורס.
אני ממש מקווה שהיא נרשמה לקורס תסריטאות אחר.