אחרי 7 חודשים פה על האי, אני כבר לא זוכרת אם אני יצור ממש חברותי, ממש סוציומטי, ואולי – אני פשוט היצור שאני.
מה שבטוח – שיחה בארבע עיניים יכולה להיות הדבר הכי מרתק ומרגש בעולם.
זה מזכיר לי משחק פוקר – בהתחלה הקלפים קרובים לחזה, השיחה מעל לפני השטח ("הבת שלי כל היום בבריכה", "הבן שלי משוגע על הים, בעיקר על הגלים בחוף המזרחי").
אבל אז, לפעמים, יש רגע אחד של חסד שבו צד אחד שולף קלף ישר מהלב ושם אותו חשוף על השולחן. משהו עמוק, אמיתי, כואב ("לי יש טראומה מהחוף הזה, כי פעם הילדים הלכו שם מכות ממש נוראיות מול כולם, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי").
והצד השני רואה את מה שעכשיו על השולחן ובוחר – כמעט תמיד – להשוות ואפילו להוסיף ("הכי נורא זה כשבעלי מתחרפן מהם ומאבד את זה גם, ואני נשארת המבוגר היחיד, למרות שאני בעצם מרגישה גם כמו ילדה אבודה").
ואז – נולדת אוטומטית אהבה. כי כנות תמיד תתקבל בהודיה על זה שכבר לא צריך להחזיק את פני הפוקר. אפשר להרפות.