נקודה אחת אדומה. ככה נראה העדכון ששולח לי (משום מה) גוגל מפות ובו כל המקומות שהייתי בהם החודש.
אמנם הנקודה האדומה ממוקמת על אי ירוק מוקף כחול ובצד השני של העולם, אבל (!) איפה הנוודות שכל כך רציתי שתהיה חלק מחיי? מי זאת האישה הזאת שהתיישבה לה איפשהו ולא זזה?
בהתחלה, כשרק הגענו לקופנגן, עוד היינו הרפתקניםות וכל חודש עברנו לאזור אחר של האי, מתוך הבנה ברורה שמספיק לשנות רק קצת את הסט אפ, כדי לחיות חיים אחרים לגמרי.
אבל אחרי ארבעה חודשים/בתים/אזורים/חיים כאלה, מצאנו בית כזה מהמם, שאפילו אני לא רציתי לעזוב אותו.
אז מה, זהו? פשוט נהיה פה? איפה הריגוש במעבר, בשינוי, במסע? איך אצבור עוד חוויות בחיים הקצרים האלה? שוב התחלתי לבלבל לכל המשפחה את השכל, מנסה לגרור אותם למקומות אחרים, ואז הבנזוג (כפרה עליו) בא עם הרעיון: תלכי את. פשוט תישני כמה לילות במקום אחר ותעופי על החיים שלך.
וכך היה.
כל חודש אני מחפשת בבוקינג.קום ודומיו את האופציה הכי 'זולה אך עדיין נראית נורמלית' על האי (שורות אלו נכתבות מחדרון קטן עם מקלחות משותפות) ונוסעת לשם על הטוסטוס, עם תרמיל על הגב – החלום שלי – לריטריט אישי.
אני עושה שם זום אין על רצועת החוף, מגלה את בתי הקפה המקומיים, מתענגת על הזווית השונה של השקיעה בים. הבמביני מגיעים - כל אחד בתורו - ללילה אחד שהוא כיף נטו, הגעגועים לבנזוג רק גוברים והשיבה הביתה מרגשת ומסעירה.
זאת ההמלצה הכי חמה שאני יכולה לתת לכל יוצר/ת ו/או בן אדם. ואני לא מדברת על החופשה המשפחתית לקיץ, אלא על זמן בילוי עם עצמנו (כמו שממליצה ג'וליה קמרון ב'דרך האמן/ית').
וגם אם הכל נורא יקר, אם הילדיםות עוד קטניםות, אם אין זמן או אנרגיה - זה תמיד בכל זאת אפשרי: במקום הכי זול ברשת, בשק שינה, אצל הדודיםות כשהם לא נמצאיםות, אצל בני הדודיםות כשהם כן נמצאיםות, בחדר משותף באכסנייה, בדירה של השכן/ה ממול. משהו תמיד זמין ורק מחכה לכםן לבוא ללילה אחד ולשקשק התניות.
הצעד הראשון, כמו תמיד, הוא לקבוע את זה ביומן. ממש עכשיו, רגע לפני שהחיים יסחפו אותנו למסלול הרגיל.