אני מקווה שאף פעם בחיים, גם אחרי מותי, לא ימצאו את ההתכתבות הזאת עם השוכריםות של הדירה הקטנטונת שלנו בדרום העיר.
זה התחיל בהתראה של חברת המים על חוב ענק, שאחרי בירור התגלה רק כאחד החובות שלהםן לרשויות.
זה הפעיל אצלי את כל הכפתורים המוגלתיים של אובדן שליטה, עצבים, חרדה, שגרמו לי להשתלח בהםן בשיחות, הודעות ומאוחר יותר – כל זאת ועוד, אבל מהנייד של הבנזוג...
שנאתי את עצמי במצב הזה. שנאתי להרגיש חסרת אונים כי אני בצד השני של כדור הארץ, ופראיירית, כי הייתי כה נדיבה עם השכ"ד כל השנים. אבל בעיקר שנאתי להיות כוחנית מול משפחה שעל הנייר (בלבד), יש להםן פחות כוח ממני.
ואז, כשהגענו לתחתית הגועל מעצמנו, מהםן ומהמצב, שלחנו להםן את ההודעה הבאה:
We trust you and we love you
בום.
מדי פעם אני מדמיינת את הרגע שבו קיבלו את ההודעה הזאת, אחרי כל הודעות הנאצה, ונקרעת מצחוק. אני יודעת מה לי זה עשה - תחושת שחרור מדהימה. עכשיו הכדור אצלםן והוא הגיע בטוב.
כי מה זה עוזר לי להיות לחוצה ועצבנית אחרי שעשיתי כ-ל מה שאני יכולה? ומה עוד אפשר לעשות, לפעמים, חוץ מלנשום עמוק, לעצום עיניים וליפול אחורה, באמונה שדברים בסוף יסתדרו?
We trust you and we love you הפך לקאטץ' פרייז אצלנו בבית. האמת, עם הבמביני אני מתרגלת את זה כבר שנים בזכות ר' שאמר לי פעם ש"הדבר הכי חשוב עם ילדיםות, זה לגרום להםן להבין שאת/ה סומך/ת עליהםן".
וואוו, זה היה קשה בהתחלה. בעיקר עם פיקולינו (הבמבינו, הבכור, נולד עם אחריות ביד). אבל בלעתי רוק ואמרתי את זה. פעם אחרי פעם. וגם אם זה לא תמיד הוכיח את עצמו (ימים יגידו גם מה יקרה עם חובות הדירה שבינתיים נסגרו כמעט כולם), ככה אני רוצה לחיות.
לפעמים אני גם מצליחה (2).