הפיץ' המפדח שלי

הכל התחיל כשהתסריט שלי התקבל לחממת התסריטאים לסרטי ילדים שארגן איגוד התסריטאים (אז עוד לא הייתי חברת הנהלה שם:). בסוף החממה, היינו צריכים לעשות פיץ' בפני פאנל שופטים ובראשם אחד מהבמאים הכי מוכרים בישראל.

היה לי מצב רוח טוב באותו בוקר, בעיקר כי חשבתי שהצלחתי לפצח את הפיץ' (רק) כמה שעות קודם, לכן כשהגעתי לסינמטק והציגו לי את הבמאי בשמו הפרטי, חמדתי לצון ושאלתי אותו לשם משפחתו, כאילו לא מדובר בפרצוף שכל אחד ראה אלף פעם על המסך הגדול והקטן. חשבתי שזה ישעשע אותו.
זה לא.
בהמשך, כשהגיע תורי ועשיתי צעדיי לבמה, שמעתי את הבמאי הזה מקריא את הטקסט שקיבל ממארגני האירוע, בו התבקשנו לתמצת את הקריירה שלנו ולהוסיף משהו מעניין על עצמנו.

כבר הייתי ליד המיקרופון כשדבריו הדהדו והזכירו לי שהדבר המעניין שסיפקתי על עצמי, בזמן שמחשבותיי היו טרודות באיך לעשות את הפיץ', היה: "יודעת לכסוס ציפורניים גם ברגליים". הקהל ביקש שאראה. הבמאי כבר נאנח בייאוש. גם השופטת מנורבגיה, או איפה שהיא לא גרה, לא נראתה נלהבת. אבל כזאת אני – יותר משהתפדחתי לעשות את זה, התפדחתי לא לעשות את זה. אז, כמו חסידה, נשארתי עם נעל עקב אחת על הרצפה, ורגל שניה בתוך הפה שלי, נכססת.
אה, והפיץ'? לא היה משהו וגם לא זכיתי.

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לעשות פיץ' טוב, כשאתם תידרשו לזה:

קודם כל, מה זה פיץ'?
בארץ, כשאומרים פיץ' מתכוונים לפרזנטציה, הצגה בעל פה של תמצית הפרויקט שלכם.
אורך הזמן המקובל לפיץ' שכזה הוא 4 דקות, מהסיבה הפשוטה ששלוש דקות זה מעט מדי וחמש דקות זה יותר מדי...

יש כמה תרחישים בהם תתבקשו לעשות פיץ':
בערב ייחודי לנושא, בו תתחרו מול פרויקטים אחרים;
כשחברת הפקה/ערוץ/זכיין/קרן קולנוע יזמנו אתכם לשמוע עוד על ההצעה שלכם, אחרי שקראו את הסינופסיס (ואז, מן הסתם, זה יהיה בסדר גם לשבת...);
או – וזה קורה הרבה בארץ – כשתפגשו בבית קפה/בשירותים של הקולנוע, מישהו/י שהייתם מאוד רוצים שיקחו חלק או ישקיעו בפרויקט שלכם ואז, כמובן, עדיף שהפיץ' יהיה באורך של דקה מקסימום, שלא לחפור (זה מכונה "פיץ' המעלית" – איך לספר את הרעיון שלכם בהנחה שזה קורה במעלית ויש לכם שניות ספורות לקשור את נפשם בנפש הפרויקט שלכם).

בגדול, חשוב שהפיץ' שלכם יעביר כמה דברים:
יוכיח שהרעיון שלכם מצוין ו- שאפשר לסמוך עליכם שגם תבצעו אותו על הצד הטוב ביותר. כי אם מנהל/ת מחלקת דרמה של ערוץ מסוים יפגשו אתכם, הם רוצים לדעת שהם נותנים את הכסף הגדול שלהם למישהו שיודע מה הוא עושה (תחשבו כמה מלחיץ זה עבורם לבחור בפרויקט הנכון, זה שגם יתנהל במקצועיות וגם יביא רייטינג, ובקיצור – יוכיח שעשו את הדבר הנכון כשבחרו בכם).

אם מדובר בסרט, רצוי לספר אותו בזום אאוט רציני, כזה שיבינו ממנו את המבנה של הסרט – שלוש המערכות שפועלות בו. הקצב במקרה זה חשוב ביותר – שנבין איך זה מתחיל, איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. אל תתפתו לספר את כ-ל הסרט בפיץ' בסגנון ה"ואז ואז ואז", כי זה מעייף. אף שומע לא ייפגע אם תיחסך ממנו הסצנה המדהימה בה הגיבורה שלכם יוצאת לבלות. עדיף להשקיע את הזמן והאנרגיה של הפיץ' בהעברת הרעיון בכללותו.

אם מדובר בסדרה – כדאי שיבינו את הפוטנציאל לקונפליקטים הרבים שקיימים בה, אלה שיוכלו לסחוב אותה על פני עונות רבות.

טיפ מעולה שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש - להתחיל בקשר האישי שלכם לפרויקט, לעבור לפרויקט עצמו ולקנח בעוד משפט או שניים על הקשר האישי.

דבר נוסף שחשוב שיהיה בפיץ' זה הHook, וו הקרס הזה שאנחנו רוצים לתקוע בלחי של מי שמולנו (זה נשמע רע, אבל הבנתם) שישמע את הרעיון ויחשוב – "איך, לעזאזל, אני לא חשבתי על זה קודם?".

הHook הזה יכול להיות דמות מרתקת, קונספט מגניב או עלילה מהפנטת. ועדיף, הכל ביחד. פשוט לא?

והנה כמה דברים שחייבים להיות בכל פיץ':

• עדיף להתחיל בשם הפרויקט ולציין את הז'אנר (סדרה, פיצ'ר, סרט קצר, סדרת רשת וכו'). נהוג גם להוסיף כמו מה זה, נגיד – כש"עקרות בית נואשות" פוגשת את "האוס". זה מכניס את השומע לאזור נוחות, בו הוא מבין לאיזה עולם לקחתם אותו ויכול להמשיך להקשיב ברוגע להמשך הפירוט.
• אחד הדברים הראשונים שכדאי לפרט הוא הפרמיס (יש כאלה שקוראים לזה וואן ליינר או לוג ליין) – משפט או שניים שמתמצתים את הרעיון כולו ובהכרח מכילים את הקונפליקט המרכזי. אם הקונפליקט הזה יהיה חזק, ניתן יהיה להניח שהפרויקט שלכם עומד על קרקע בטוחה (לדוגמא - דוגמנית שנאלצת לעבוד עם קבוצת כורי פחם, די ברור שהקונפליקט הזה יחזיק את הסרט/ הסדרה כולה).
• נסו להציג את הדמויות שלכם כחלק מהעלילה ולא כרשימת מכולת, ותנו בהם סימנים מזהים שיהיה קל לזכור – גלית מהסדנה שלי תיארה פעם את אחת הדמויות שלה כ"מיכל הבת בת בת זונה", תסלחו לי על השפה ותהיו בטוחים שאף אחד לא ישכח מי זאת מיכל.
• חשוב להוכיח שיש לכם קשר אישי לפרויקט הזה, וזה לא רק רעיון מגניב שחשבתם עליו וכל אחד אחר יכול היה לחשוב. בקיאות בסיפור מזווית אישית היא יתרון גדול בהצגת הפרויקט. בזכות זה אפשר לסמוך עליכם שאתם יודעים מה אתם מספרים (ולא תיפלו לקלישאות וסטריאוטיפים) ויש לכם תשוקה לספר את זה!
• תנו את הדעת תמיד לעונות הנוספות. חשוב מאוד שיהיה לכם רעיון, גם אם עדיין לא מפותח, לעונה הבאה ולשתיים נוספות.
• חשוב ביותר – צריך שמתוך הפיץ' יבינו על מה זה באמת. זאת אומרת, מה אתם, כיוצרים, רוצים להגיד על הנושא הזה. אם ניקח לדוגמא את הסדרה שכתבתי "מי נתן לך רישיון?" אז נכון, זאת סדרה על שלוש נשים בדרכים, אבל היא בעצם עוסקת בלקיחת ההגה לידיים, כי החיים של שלוש הנשים האלה השתבשו בתאונה שרשרת אחת, והסדרה עוסקת באיך הן, כל אחת בדרכה, בחרה לחזור למסלול ובעצם, לברוא לה דרך חדשה על פי הכללים שלה.

חוץ מזה, אין חוקים ואין מצוות לפיץ' טוב. הוא יכול להתחיל בפירוט הסצנה הראשונה, כדי להכניס את השומעים לעניינים, הוא יכול לפצוח בווידוי אישי שקשור לפרויקט, אתם יכולים לבוא עם פריט קטן או גדול, שיסביר באופן ויזואלי מה אתם רוצים לספר או אולי אפילו מצגת קצרה (אבל תיזהרו לא להתפתות להרים הצגת סוף שנה, זה עלול להיות קצת יותר מדי).

מה שכן, אני ממליצה לא לקרוא מהדף, זה יגרום לכם לא ליצור קשר עין ולהיות יבשים, וחבל.

אגב, כשעושים פיץ', הדברים יוצאים מנוסחים בצורה שונה מאיך שאתם כותבים, אז מומלץ לעשות פיץ' אפילו לחתול שלכם, ככה אתם יכולים ללמוד בעצמכם מה בעצם אתם רוצים לספר.

לסיום, הנה קטע שאחד המשתתפים בסדנה שלי שלח לי פעם ואני תמיד נותנת אותו במפגש שעוסק בפיץ', כדוגמא למה לא לעשות :-)

שיהיה לכם בהצלחה, ואל תשכחו למרוח לק על ציפורניי הרגליים!

דניאלה דורון
תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריט DraftRishon