סדנת כתיבת תסריט - חדשות - כמה טיפים ללכידת המוזה

אני מניחה שזה כבר קרה לך – דווקא יש לך זמן, המחשב פתוח, אבל המוזה? איפה המוזה?

אני זוכרת שזה קרה לי פעם, הייתי חייבת לבוא עם רעיון לאיזו פגישה והייתי לגמרי מוזהלס. הראש שלי כמעט והתפוצץ מניסיונות ללכוד אותה ובסוף, החלטתי לשוטט בחוץ והגעתי לנמל תל אביב. עמדתי מול הים ואימצתי את מוחי המותש, כשלפתע – גל גדול הגיע ושטף אותי. אם זה היה סרט הוליוודי, הייתי מקבלת הארה מהגל הזה, אבל לא. נותרתי עדיין – ללא מוזה...

חשוב לציין שרוב העבודה התסריטאית ממש לא קשורה למוזה, אלא לייצור דפים, ובכל זאת - הנה כמה רעיונות שיכולים לעזור לך אם גם נתקלת במצב דומה (לא כולל המבוכה של לעמוד רטובה מול קהל רב):

לכתוב 200 מילים ביום - זה יעזור לך להפסיק להלקות את עצמך על חוסר התקדמות. פשוט צריך להחליט שכל יום, לא משנה מה, על צג המחשב שלך ייכתבו (לפחות) 200 מילה. מה שנקרא – Fake it 'til you make it. בהמשך, כשהמוזה כן תשרה עליך, החומר הזה יהיה בסיס טוב לעבוד עליו. חשוב לזכור שממילא דראפט ראשון הוא משהו שעובר שכתובים על שכתובים, ולכן צריך פשוט "להקיא" על הדף את הגרסה הראשונה ואחר כך לערוך אותה.
לזפזפ בטלוויזיה - לעבור באקראי בין קטעי רעיונות של יוצרים אחרים. אחד מהם יכול לתת השראה לפתירת הסצנה שנתקעת בה, כי אם התסריט שלך הוא מז'אנר אחר, דווקא שילוב של רעיון זר יכול להאיר ולהעיר אותו. לדוגמא – סצנה מותחת מסרט בלשי, יכולה לתת לך גרעין של רעיון איך הדמויות בקומדיה הרומנטית שלך ייפגשו.
לצאת לרחוב - שהרי כל סרט או סדרה הוא בעצם פיתוח של שאלת ה- WHAT IF? "מה היה קורה אם...." כל תסריט לוקח סיטואציה מהחיים ומלביש עליה את שאלת הקסם הזאת. ולכן, בשיטוט ברחוב, כשכל הרדארים פתוחים, בטוח תיפול עליך סיטואציה שתוכל להמשיך ולהתפתח (לדוגמא – עצר אותך מישהו ושאל איך מגיעים למקום מסוים. אבל מה היה קורה אם המישהו הזה היה גם מבקש ממך להתלוות אליו לתור לרופא ולשאר סידורי היום?...).
לפשפש ברשימות - מי שמנוי על סדרת הטיפים שלי, יודע כמה אני ממליצה על כתיבת ה*כוכביות* - הרעיונות הקטנים האלה שעוברים לך בראש במהלך החיים (כל מקרה/דמות/ציטוט מעניין שפגשת בדרך). מי שיעשה את זה, ותמיד ינהל רשימה של *כוכביות*, יוכל לפשפש ברעיונות האלה שנכתבו בזמנים טובים יותר ולקבל מעצמו מתנה כשהמוזה תיעלם. אגב, גם כשיש מוזה אני ממליצה להסתכל בכוכביות האלה. בזמן כתיבת "מי נתן לך רישיון?" פתחתי את עשרות עמודי הרעיונות שלי ושליתי משם כל דבר שיכול להתאים לסדרה. קיצר – תעזרו לעצמכם לעזור לעצמכם.
דפי בוקר - אולי שמעת על זה: השיטה של ג'וליה קמרון שכתבה את "דרך האמן". בגדול, מדובר בכתיבה אינטואיטיבית של כל מה שעובר לנו בראש ישר על הבוקר. לפני הקפה. שלושה עמודים. הייתי פעם בכנס בו קמרון סיפרה איך היא עושה את זה כבר עשרות שנים ומבטיחה שזה מנקה את ארובות היצירתיות באופן מוכח (היא טענה שאפילו הגרוש שלה, מרטין סקורסזה, בא אליה יום אחד עם מחסום כתיבה והיא הקניטה אותו על כך שהוא לא מנהל את דפי הבוקר באופן שוטף!).
מעלית לתת מודע - הפעם זה רעיון של כריסטופר ווגלר, יועץ תסריט מהולל ונחמד מהוליווד שהיה לי העונג להשתתף בסדנה שערך. טוב, אני ממש מקווה שאני מצטטת אותו נכון: הוא דיבר על יציאה מתקיעות יצירתית באופן יצירתי: עליך לדמיין את עצמך במעלית שיורדת לאט לאט ועוצרת בקומה התחתונה, באולם הקרנה בו מוקרן הסרט/סדרה שלך. עכשיו עליך לבקש מהמקרין להקרין שוב את הסצנה שנתקעת בה. יש להודות שזה מעניין.
למצוא או להמציא דד ליין - אני באופן אישי לא מצליחה לעבוד בלי דד ליין. אני מחכה לתאריך הגשה לקרן או לקול קורא שמבקש לשלוח לו רעיונות לסדרות, או לשיחת טלפון מהסוכן שלי שאומר שמחפשים משהו... ורק אז אני יכולה לשבת ולכתוב. הדד ליין הזה יכול להיות גם תאריך שהחלטת להציב לעצמך, אבל עדיף לערב בזה גם גורם חיצוני – להבטיח לחבר/ה או למישהו מהתחום שבתאריך מסוים יישלח לו המסמך.
להרפות - אם נתקעת במחסום כתיבה על פרויקט מסוים שלא מצליח להתפתח – אפשר פשוט להרפות ממנו לקצת ולעבור לפרויקט אחר. אולי דווקא אז, אחרי סיבוב במחוזות אחרים, החזרה לרעיון הראשוני תהיה עם אנרגיות מחודשות. ואם גם אז היא לא באה? אז יאללה, הפסד שלה. אפשר פשוט לשחרר.