אבל איך?

התנדנדתי על ערסל, פינקולדה בידי, מביטה על השקיעה שצובעת את ים הטורקיז ועצי הקוקוס בצבעים עוד יותר בלתי אפשריים והתבאסתי אש.

מולי – תמונה יפה יותר מכל סקרין סייבר.

בתוכי – מחשבות טורדניות (שלא לומר חרדות).

הניגוד הזה רק העצים את הבאסה.

למה? למה אני לא יכולה פשוט ליהנות כמו בן אדם נורמלי? למה אני חוזרת לאותן מחשבות לעוסות (שלא לומר חרדות) שליוו אותי כמעט כל חיי?

אז נשמתי עמוק וחזרתי בצעדים גדולים הביתה, התיישבתי במרפסת, פתחתי את המחברת היפיפייה שנתנו לי שכנותיי האהובות במסיבת הפרידה בתל אביב ו- כתבתי אותן. כתבתי את כל המחשבות הטורדניות, שכן – בואו נקרא להן חרדות.

יצא לי 16. 16 חרדות, כולן קשורות לבריאות ("שלא יחודש לנו ביטוח הבריאות פה"), הכסף ("שמסלול הפנסיה שבחרנו לא נכון לנו"), והחופש ("שבעל הדירה לא יאפשר לנו להמשיך את החוזה מול המסבלטיםות").

שש עשרה חרדות מדברים שאולי יקרו (ואז, נתמודד איתן), ואולי (אתםן יושביםות?) לא יקרו לעולם!

וזה לא שאני מאמינה שאם רק אכתוב אותן, הן תעלמנה. ברור לי שהחיים מזמנים לי הכל מהכל (והם גם הוכיחו לי את זה עוד מילדות), אבל - איפה אני בוחרת להיות?

אז הפכתי דף וכתבתי רשימה חדשה. של כל הדברים הנפלאים שממש ממש, ללא צל של ספק, בטוח לגמרי קורים עכשיו בחיי (החל מ-"הבמביני המגניבים שמצחיקים אותי", דרך "המקום המשגע שאנחנו נמצאיםות בו" ועד "המוכר החמוד בחנות הקטנה שתמיד מנופף לנו לשלום").

שישה עמודים מלאים בשורות צפופות של דברים יקרים שאני פשוט מפספסת מדי רגע, אם אני עסוקה בחרדות מהעתיד.

שישה עמודים של דברים מתוקים להגיד עליהם תודה ענקית, כי אין כמו להגיד תודה (הידעתםן? בכל פעם שאני מקבלת הודעה במייל שמישהו/י רכש/ה את קורס האונליין, הבמביני ואני שריםות לו/ה שיר תודה שאנחנו ממציאיםות על המקום).

וברור, אני עדיין נופלת לחרדות, אבל אז אני מסתכלת עליהן באהבה ורואה אותן כמו שהן – מחשבות שהוטמעו בדפוסי החיים שלי, שאמורות להגן עליי, אבל לא תמיד יש להן אחיזה במציאות ו- אומרת להן תודה, אבל לא תודה.

לפעמים אני גם מצליחה.

אתםן מוזמניםות לקחת את זה לחיים ו/או ליצירה שלכםן.

במקום לשרטט את העתיד השחור בו אף אחד לא ירצה את הסדרה שלכםן כי מי אתםן בכלל; מישהו שבטח יגנוב לכםן את הרעיון כי עשיתםן שטות וסיפרתםן אותו; חברות הפקה שלא יתעניינו בכםן כי מה הסיכוי לסרט כמו שלכםן?

במקום זה – למה שלא תשבו ותכתבו את הדברים שכבר כן השגתםן? את הדפים שכן מילאתםן; את הביקורת הטובה שקיבלתםן מההוא/היא שמבין/ה עניין; את התשוקה שלכםן לשבת ולכתוב; את העובדה שדבר כזה, עוד לא נראה על המסך.

אם תרצו שהבמביני ואני נשיר גם עליכםן שיר תודה (נוכל אפילו לשלוח לכםן אותו!) מוזמניםות לרכוש את קורס האונליין, בימים הקרובים הוא גם בהנחה מעולה.

הייעוץ האישי יחכה כשאחזור מבאלי. אם תרצו להזמין פגישה מספטמבר ואילך, זה המקום.

ובכלל, כל האפשרויות להתקדם עם התסריט (כולל ספריית הקלטות מפוארת וקבוצת וואטסאפ להגשות) – פה.

והנה הבלוג החודשי בו אני מועדת במקדש בבאלי רק כדי לדבר איתכםן על הכרזה של הסרט או הסדרה שלכםן.

תודה שאתםן נוכחיםות כרגע בחיי,

דניאלה

נ.ב.

אני ממש ממש שמחה על כל מי שמוצא/ת את הניוזלטר מועיל.

מי שלא - אנא, אל תהססו להסיר את עצמכםן מרשימת התפוצה, עושים את זה פה למטה.

זה יתקבל לגמרי בהבנה (באמת. אין לי צורך באלפי מתענייניםות כמעט, אלא רצון במי שזה מתאים להםן בול:-).

להצטרפות לניוזלטר החודשי, לחצו על המילה 'פה', ממש פה