ההתמכרות שלי (ואיך יצאתי ממנה)

בשנתיים האחרונות עברתי גמילה. אין שום דרך אחרת לתאר את זה. ההתמכרות: עבודת יתר.

אני גם יודעת מתי התחלתי "להזריק" – לפני שנים רבות, כשנכנס לחיינו המנהג המבורך של לטוס לחו"ל לרבע שנה והרגשתי שכדי לקיים את אורח החיים הזה, אני חייבת לתת גז מטורף בעבודה לפני ואחרי כל נסיעה.

יומן הגוגל שלי (עודד רז היה ה"פושר" שהכיר לי אותו:) התמלא במלבנים סגולים - הצבע שבחרתי לכל מה שקשור לעבודה. היו שבועות שנראו כמו אשכול ענבים אחד גדול: שתי סדנאות מתחיליםות ארוכות, אחת מקוצרת, חממת מתקדמיםות, כמה וכמה ייעוצי תסריט וכל זאת – לאורך כ-ל היום. מהבוקר עד הערב.

בזמן סדנאות הערב, הבמביני היו משחקים או רואים סרט בחדר. ככה הם גם נהנו וגם תרמו למאמץ המשפחתי לקראת הנסיעה הקרבה, אזי אהיה אך ורק איתם.

או לפחות – זה מה שסיפרתי לעצמי.

אבל גם במזרח הרחוק ובאיטליה המשכתי להתעסק בעבודה – לדבר עם מתענייניםות שרוציםות להירשם, לתכנן סדנאות קדימה, לבדוק וואטסאפים ומיילים, לענות על רק שאלה אחת קטנה. ועוד אחת.

פיזית, ברבע השנה הזאת בחו"ל היינו 24/7 ביחד, אבל הרבה מתשומת הלב שלי הייתה בעבודה.

כך יצא, שהדבר הזה, שהיה, הווה ויהיה הכי חשוב לי בעולם – להיות כמה שיותר עם המשפחה האהובה שלי (כי החיים קצרים וזה), ניזוק מתכנון הפעולה העתידית של להיות כמה שיותר עם המשפחה האהובה שלי.

אני זוכרת שיום לפני שחזרנו מווייטנאם, פיקולינו עשה לי תכנית עבודה: שעון מעורר שיורה לי מתי מותר להסתכל במייל ובוואטסאפ. זה לא עבד.

משהו גדול וחזק ממני גרם לי לפחד לשחרר את המושכות, וכמות העבודה היתה רק תירוץ.  

ואז הגיעה הקורונה.

אין סדנאות חיות ואין טיסות.

בהתחלה עוד הייתי שוכבת בערסל שבגינת הבניין ומסתכלת על השמיים, מחפשת מטוסים, כי הרגשתי שאנחנו חייביםות (!) לעוף מפה.

ואז הבנתי שקיבלתי במתנה את ה"קולד טרקי" שאני צריכה לעבור כדי שאוכל להיות איפשהו בעולם, אבל באמת: להיות.

ובכל נדנוד כזה על הערסל בתל אביב הייתי חושבת – "אוקיי. עכשיו את בטוסקנה. כמה את באמת פה וכמה בעבודה?".

במקביל, ניסיתי להמציא את עצמי מחדש ופתחתי את תסריטאזום - שהיה פורמט ממש מגניב, אבל כל כך הייתי לחוצה שיצליח, שזה דרש ממני מלאאא אנרגיה מיותרת. 

גם את הסדנה המקוצרת העברתי בתחילת הקורונה לזום – מחזור 14 כלל שני משתתפיםות, אז החלטתי להפסיק עם זה...

מה שכן, זום התגלה כפורמט מעולה לייעוצים 1:1 (למי שהבין איך לצאת ממיוט) ואת התכתבויות הסרק על מועד הפגישה, החלפתי בדרך המעולה הזאת.

במקביל, קורס האונליין המוכן מראש שהפקתי לפני הנסיעה להודו תפס תאוצה, כי הפך להיות האופציה היחידה ללמוד תסריטאות בלי להידבק וגם יכולתי לעשות עליו הנחות בלחיצת כפתור.

בהמשך, הכרתי את שותפתי הנהדרת מרב שקד ולפתע – כל כובד המעמסה (כולל פורמט התסריטאזום) נחלק בין שתינו והכיף – הוכפל. יחד אנחנו ממציאות פורמטים חדשים לבקשות הקהל (כמו חממת הפיצ'ינג שלנו).

אבל עיקר העבודה היתה - כמאמר הקלישאה הנכונה - פנימית.

רכשתי מכשיר נוקיה כדי לבדוק איך זה להיות חלק מהזמן בלי וואטסאפ (אבל מושגת עבור יקיריי),
תרגלתי מדיטציה כדי להאריך את זמן השהות של פשוט להיות,
יצאתי לשוטטויות ללא מטרה כדי לראות מה קיים מתחת לאף שלי אם אני רק מסתכלת,
עשיתי דיאטה דיגיטלית בה ניקיתי משמעותית את כל ה"חומר" שהגיע אליי למייל ולפייסבוק והפעיל אותי בצורה כזאת או אחרת.

ולבסוף – חטפתי את המשפחה לצד השני של העולם, מקום בו הבנזוג האיטלקי ואני יכוליםות לעבוד פחות ולחיות יותר.

עכשיו, כשאני "נקייה" (יחסית), אני מבקשת להגיד לכםן תודה על זה שאתםן השותפיםות הסבלנייםות שלי במסע הזה.

ולהזכיר לכםן שהחיים באמת קצרים (ושאתםן באמת יכוליםות גם). 

הנה הבלוג החודשי על מה הופך סיפור ליצירה.

והנה כל הדרכים שלנו להיפגש. 

נ.ב.

בלי, אבל בעצם עם המון קשר: אני ממש מחפשת להתנדב איפשהו (עדיף עם נשים/ילדיםות, אבל לא חובה) וחשבתי להיעזר בכםן. אם אתםן מכיריםות משהו שאוכל לעשות אונליין – אשמח מאוד לשמוע. כל הצעה תתקבל בברכה.

דניאלה

להצטרפות לניוזלטר החודשי, לחצו על המילה 'פה', ממש פה