שנה וחודשיים זאת תקופה מספקת כדי להסתכל אחורה ולהבין משהו.
או שלא.
אבל אנסה, כי זאת השאלה שאני הכי הרבה נשאלת, בעיקר על ידי מישהי שאני ממש אוהבת – אני.
נתחיל בזה שהפתגם "לכל מקום שנלך, ניקח איתנו את עצמנו" (לא סגורה על הניסוח) מדויק בצורה כואבת, ולאורך הניוזלטרים החודשיים לא חסכתי מכםן את כ-ל הצרות שהמשיכו ללוות אותי גם פה. רובן ככולן – בראש שלי, שהגיע מהארץ ובאופן מפתיע לא עשה אוברווייט.
אז נכון, אנחנו לוקחיםות את עצמנו לכל מקום, אבל אם כבר לקחת – אז עדיף לתקופה ארוכה למקום רגוע שנוכל להסתכל ממנו אחרת על החיים.
השהייה הארוכה בקופנגן המתוקה עשתה לי, ללא ספק, טוב בלב. בזכות הנוף המהפנט, האוכל הטעים, השפע הזמין והקהילה המודעת שיכולתי לבחור מתי להצטרף אליה ומתי לא, ובעיקר – בזכות הזמן, שבמקום להתכווץ, נמתח.
הזמן של ארבעתנו – הבנזוג, שני הבמביני ואני – הוא זמן מקודש מבחינתי.
אני מסתכלת על גרגירי שעון החול של החיים שממשיכים ליפול, רגע אחרי רגע, ובמקום תחושה חרדה ופספוס, עלתה בי השנה תחושה של נחת. אם זה בארוחה משותפת, נסיעה על הטוסטוס, צפייה בסרט (כל לילה!) על הספה הלא נוחה, או סתם, ארבעתנו על המיטה נקרעיםות מצחוק.
זה גם הדבר שתמיד מעודד אותי: הבית תמיד יהיה המקום הזה שכל אחד מאיתנו יכול לחזור אליו. וזה לא משנה אם זאת בקתה קטנה או דירה משופצת, אם זה במונסונים או בשלג, אם על אי או בכל מקום אחר בעולם.
כי גם גן עדן כמו קופנגן כנראה יכול להימאס. בהתחלה לבנזוג ובהדרגה, זה "גדל" גם עלינו.
הלוקיישן הבא שלנו: אירופה. חודש באיטליה ואז נראה... מבטיחה לעדכן.
זה הסיפור שלי. מזמינה אותך להפוך את סיפור החיים שלך לתסריט ומשם, לסרט או לסדרה ( בהנחת ניוזלטר:)
אפשר גם:
להיפגש לייעוץ קצר וקולע
להציג למפיקה את הרעיון שלך ולראות מה היא אומרת
להתחדש בספריית ההקלטות המפוארת שלנו
קיצר, הנה כל הדרכים להיפגש
והנה הבלוג ובו טריק להכרת הדמות שלך ובו אני יוצאת מאוד מאוד מאוד קול.
אשמח לשמוע מה היעד הבא שלך, גיאוגרפי או רעיוני.
אוהבת,
דניאלה
