כל הפדיחות שלי

נכון, עוד לא מאי, אבל רציתי לכתוב לכםן לפני שהסדנה תתחיל. כך שלמישהי כמוני, שמתאבדת על קצוות של יודים, לקרוא לזה 'ניוזלטר מאי' זאת פדיחה, אבל מבוקרת.

קבלו את מצעד הפדיחות הממש לא מבוקרות שהיו לי לאורך השנים:

 במשך עשרות מחזורים הבטחתי פרס למי שישלח ראשון את הסצנה שנקרא ביחד, רק כדי לגלות ש'סוכריה על מקל' זה שם קוד ירושלמי לאקט מיני.

 קניתי נייד חדש בהודו אחרי שהקודם שבק ובמעבר הועפתי החוצה מכ-ל קבוצות הוואטסאפ שאני הקמתי לסדנאות שלי. כן, בוקר אחד הםן פשוט ראו "דניאלה דורון עזבה את הקבוצה".

 כשהשקתי את הסדנאות, עשיתי ערב מבוא מושקע עם מצגת מפוארת, הופעת אורח של בני ברבש, כיבוד ועוד. היה מפוצץ, כיף וזורם, עד שאמרתי למשתתף מבוגר אחד משהו על הכיתוב לקבר שיהיה לו. להגנתי, מוות זה נושא שמדובר בפתיחות אצלנו בבית. לצערי, אצלו כנראה לא. החדר השתתק. אף אחד לא נרשם לסדנה. למחרת הגיעו 8 א.נשים שהחמיצו את הערב הקודם והפכו לשמונת משתתפי המחזור שנפתח.

 אחרי שעמלתי שבועות ארוכים ושלחתי באצבע רועדת את הניוזלטר השלישי שאי פעם כתבתי, מישהו ענה לי מיד בחזרה: כל הלינקים לא עובדים.

 ברגע מצמרר אחד, גיליתי שהכינויים שכתבתי בהגדרות של משתתפי הסדנה, כדי לזכור מי זה מי, גלויים גם להםן. מזל שמי שהסב את תשומת לבי הוא "ירון טורינו" (שנרשם כשהייתי בטורינו) ולא "שני שהגיעה דרך ההוא שאני אף פעם לא זוכרת מאיפה אנחנו מכירים".

  אפריל 2023. במשך שבוע שלם היה כתוב באתר שמחזור 35 של סדנת המתחיליםות יתחיל ב-5.3 (במקום ב-3.5) ורק בזכות יעל החמודה, שתהתה מתי תיפתח עוד אחת, גיליתי ושיניתי. תודה יעל וכיף שנרשמת! בואו גם. מתחילים בשלישי במאי :) ומשם ממשיכים, צעד אחר צעד, לפי שיטת הלימוד שלי, אל תוך עולם התסריטאות.

משתתפי סדנאותיי האהוביםות, כתבו לי בבקשה את הפדיחות שלי שאתםן זוכריםות. מי שיכתוב, יקבל סוכריה על מקל.

 אל דאגה! גם בייעוץ האישי אני עושה פדיחות, כמו להיפגש עם ש' בביתנו, רגע אחרי שארבעתנו סיימנו לאכול צהריים: סביחים עם עמבה.

 קורס האונליין אמנם מוקלט מראש, אבל אני מקפידה לדפוק בו את המרפק בשולחן כמה וכמה פעמים.

 יש תאריך חדש ל'חשיפה ראשונה' – המקום בו תוכלו להציג את הפרויקט בפני חברת הפקה במינימום פדיחות.

 היה ממש כיף בתרגיל הכתיבה הספונטני בפארק (למרות שבדיעבד, לא התלבשתי מתאים), אז מרב שקד ואני קבענו אחד נוסף.

 והנה הבלוג 'איך דמויות מדברות?' (רמז, לא כמוני) ובו מתארחים, כך או אחרת, כל בני ביתי האהובים.

אוהבת אתכם לא פחות. סתם. קצת פחות, אבל אוהבת,

דניאלה

נ.ב. גיליתי (או ליתר דיוק - הסכמתי ליישם) משהו מדהים שעוזר לי מאוד ואני חייבת לספר לכל מי שחשוב לי: לשהות עם הרגש עד הסוף. כשאני עצובה, אני בוכה. בוכה בוכה בוכה בוכה. לא מתפתה להרים טלפון לחברה ולדבר על זה, לא לפתוח מסך ולעשות משהו ענייני, לא בורחת לפודקאסט, שיר או טקסט מעודד. לא מנסה להדחיק, לחשוב חיובי או להיות "חזקה" כמו שפעם תמיד היו מחמיאים לי. פשוט שוהה עם זה, עד שזה יוצא ממני. לגמרי.

ככה גם כשאני שמחה.

ואז עוד פעם כשאני עצובה.

ושוב כשאני שמחה :)

דניאלה

להצטרפות לניוזלטר החודשי לחצו בעדינות פה