תסריטאות עם דניאלה דורון

"למורה לאנגלית. דניאלוש נעדרה מהמבחן בידיעתי. אודי דורון. 19.12.94" אחת מהפתקיות שמצאתי כשעברנו דירה.

היו שם גם "דניאלה לא השתתפה בשיעור התעמלות מסיבה מאוד אישית" ו"ידוע לי שדניאלה נעדרה מהשיעור. דיברתי איתה והמקרה לא יישנה".

אבל הוא נשנה, מלא פעמים. ותמיד – אני יורדת לסלון ומבקשת, והוא יושב על הספה ובלי לשאול שאלות כותב פתק, כזה שגם שעשע אותו.

אבא שלי סמך עליי. על מלא. מעולם לא אמר לי מה ללבוש, לאכול, ללמוד, לחשוב. כמה ימים אחרי שקיבלתי רישיון הוא נתן לי את המכונית (האהובה!) שלו לטיול בצפון עם חברים. אני זוכרת שלא הייתי בטוחה אם זה דו או חד סטרי הכביש המהיר הזה שאני עליו.

וזה עוד יותר מדהים שהוא כה סמך עליי ועל האחיות שלי, כי תוך כדי הוא גם דאג לנו מאוד. ב-1991, אחרי שאמא שלי נפטרה, הוא קנה פלאפון גדול כזה (עוד בתקופה ששילמו גם על השיחות הנכנסות) והיה מתקשר כל שעתיים, סתם לשאול "מה נשמע דנדושי?". כמה זה עצבן אותי. כמה אני מתגעגעת לזה עכשיו.

לפני כמה ימים פרסמתי בפייסבוק תמונה של הפתקים האלה וממש התרגשתי לגלות שכל כך הרבה א.נשים ישר הבינו את כל מה שכתבתי פה בניוזלטר, בכל כך הרבה מילים, רק מתמונה של הפתקים עצמם.

ככה זה גם בתסריט טוב – מה שאפשר להראות בפעולות (מישהי מפרקת פרח שקטפה לחתיכות קטנטנות), בפרופס (כל הבית מלא קלטות וידאו ישנות), או מבין המילים (אמא ובן שקוראים אחד לשני חבוב/ה), תמיד יהיה עדיף על להגיד את זה במילים מפורשות ("היא עצבנית", "הוא חי בעבר", "יש ביניהם קשר טוב" בהתאמה:).

ובקיצור - "Show, don’t tell".

על זאת ועוד, בקורס האונליין השלם בתסריטאות שעכשיו בהנחה שווה.

או, בייעוץ תסריט שתמיד בא בכיף.

והנה הבלוג על ההוק האקטואלי שיקפיץ לכםן את התסריט.

נ.ב.

לפני כמה שבועות התרגשתי לקבל את ההודעה הזאת ממיה הוד רן המוכשרת:

דניאלה יקרה

מקווה שאת בטוב.

הספר שהתחלתי כסדרה אצלך בדראפט ראשון, יצא לאור.

יש לך חלק ביצירה הזו ותודה אישית בסוף הספר.

הוא צובר תגובות נלהבות וזו תקופה מרגשת באופן שאין לתאר.

חשבתי לתת לך אותו ואם תאהבי, אשמח להזמינך לשאת דברים בהשקה חגיגית (6 ביוני), עם אנשי אמנות, אקולוגיה ופרדס חנה.