מי אני בעצם?

אני מוגנת עם המחשב. מולי, שיעור סלסה שמעביריםות רקדניםות מקצועייםות לאורחי ההוסטל (אברהם הוסטל באילת. מומלץ בחום. 45 מעלות).

הגעתי לא מזמן באוטובוס מתל אביב וכבר הספקתי לעשות טיול קצר בעיר, עד שקלטתי גבר מזוקן שעוקב אחריי ונצמדתי למשפחה אתיופית (שהתחילו לחשוד שאני עוקבת אחריהם).

חשבתי שהצלחתי לברוח ממנו, אבל אז הופתעתי לגלות אותו לצדי במעלית ההוסטל, מזמין אותי אליו. סירבתי בנימוס וכשחזרתי לחדר, שיתפתי את האישה מהמיטה מתחתיי שיעצה לי "פעם הבאה שאת רואה אותו, תסתכלי לו בעיניים ותגידי: "חביבי, תפוס מרחק ממני ומיד!"".

מאז אני מחפשת אותו כדי להגיד לו את זה. יידעתי גם את פקידת הקבלה, למרות שחששתי שיעשו לו משהו, אולי הוא פשוט חיפש חברה ללילה. זה עדיין חוקי ואנושי.

אני לא רוצה להיות זאת שיושבת בלובי עם המחשב, אני רוצה לרקוד בערב הלטיני, אבל מתביישת. אני לא יודעת סלסלה ולכן (פלוס עוד כמה סיבות), מסרבת לשני המבוגרים, השמן והרזה, שהזמינו אותי לרקוד. איזה כיף לכל המשוחרריםות שעל הרחבה. אם הייתי לבד, הייתי קורעת אותה.

כבר הייתי בהוסטלים של הרשת הזאת בתל אביב (לילה עם חברות) ובירושלים (עם המשפחה שלי), אבל הסניף האילתי מגניב ממש. מעוצב מגניב, פסיליטיז מגניבים. א.נשים מגניבים. גם משפחות.

צריך להמציא שם לרגש הזה כשאת במקום שהילדים שלך בטח היו אוהבים, אבל הם לא איתך. משהו בין החמצה, לגעגוע, לאשמה, לעצב, לאהבה, לתקווה.

למה בכלל הבאתי את המחשב? עכשיו אני כל הזמן צריכה לדאוג שמישהו יגנוב לי אותו מהחדר. כבר כמעט נסעתי בלעדיו, אבל ממש בשניה האחרונה, קיבלתי ידיים קרות. אני מתרצת את זה שככה יהיה לי יותר קל לעשות את פגישת הזום שעוד היתה לי בלו"ז, אבל יודעת שזה חזק מזה.

זה הפחד להרפות, הפחד לאבד שליטה. ומה אם מישהו יירשם לקורס האונליין ותהיה בעיה? זה תמיד החשש המרכזי שלי. העובדה שזה קרה 5 פעמים בחמש השנים האחרונות ושתמיד הצלחתי לפתור את זה מהנייד, לא משנה.

טוב, אביא את המחשב גם לייעוץ שיש לי מחר בבוקר, הסיבה הרשמית לבואי לפה. לפני שבוע אמרתי בזום לרעות המתוקה "יודעת מה? פעם הבאה, נעשה את הפגישה פרונטלית". והזמנתי כרטיס אוטובוס לאילת.

אני סוגרת את המחשב ומתקדמת עם התיק לכיוון הרחבה. מניחה אותו על השולחן, מסרבת שוב בנימוס לרזה הזקן, נושמת עמוק ומבקשת בחיוך מהמדריכה (שהשקיעה בלבוש הסלסלה בצורה מעוררת התפעלות) שתלמד אותי לרקוד. היא מניחה את הנייד, לא בשמחה רבה, נעמדת ולוקחת את שתי ידיי, סופרת 1, 2, 3, סיבוב פנימה. אני גמלונית להשתגע. משהו בין ביגפוט לפינוקיו. בסוף השיר אני מודה לה ועולה לחדר, בחיוך.

בדיוק בשביל זה אני עושה את שבועות הנוודות שלי: להרחיב לעצמי את המנעד. כי מי אני בעצם?

- הנוודית הדיגיטלית שיושבת בלובי עם הלפ טופ וקוראת סינופסיס?

- הצועניה שישנה בדורמז עם 5 נשים זרות?

- הפתיה חסרת האונים מול גבר זר?

- המוזרה שמתלווה למשפחה אחרת ברחוב?

- האשכנזיה הרכרוכית שמקבלת טיפים לחיים מאישה שאקלית?

- זאת שלא יוצאת פראיירית ומדווחת על הטרדה?

- האמא שמתכתבת עם הבן המתוק שלה לפני השינה?

- הגברת הקריפית שמחפשת ריגושים ומזמינה צעירה לריקוד?

- הרעיה שבן הזוג שלה דואג לה ומציע שכבר לא תמשיך לבד לסיני?

וכל זה רק בשעתיים ועשרים דקות.

פשוט שעתיים ועשרים דקות מחוץ לשגרה הרגילה. 

עוד רגע – תיעוד נדיר של הבמביני שהסכימו להצטלם רק אחרי שביקשתי את זה כמתנת יום הולדת.
יחד עשינו בלוג המשך לנושא הסופר חשוב – המבנה התסריטאי – שש שנים אחרי שצילמנו את הראשון. מצאו את ההבדלים...

כמיטב המסורת, לכבוד יום הולדתי ה-46 שיחול ב-20.7 ועד אז - 46% הנחה על קורס האונליין השלם והמלא בתסריטאות. אם זה משהו שתמיד רציתם לעשות, דעו שמרגע הרכישה הוא יהיה פתוח עבורכםן תמיד (אל תחכו שאהיה בת 100 :).

 אפשר גם לקבוע פגישת ייעוץ 1:1, בזום או פרונטלי (תיזהרו, אולי אגיע לעיר מגוריכםן).

 עוד מעט נפתחת סדנת הגשת הסדרות של מרב שקד ושלי, סדנה מושקעת ומתוקה בה נעבוד קבוצתית ואישית על מסמכי ההגשה והפיץ', ניפגש עם יוצריםות ובסוף נציג את הסדרה לשתי חברות הפקה מובילות. לפרטים ולהרשמה מוזלת (עד ה-17.7).

 עוד קודם, ניפגש בזומינר חינמי "איך להפוך 'לא' ל'כן'?", עם הסופרת והקולנוענית הקולית מאיה קסלר ("רוזנפלד") והסיפור המשוגע שלה (באחריות, הייתי במפגש אחר איתה) על איך יצירה שקיבלה מבול של תשובות שליליות, הפכה לרב מכר מדהים. להרשמה בחינם.

 קיצר – הנה כל הדרכים להיפגש (ובתחתית, קבוצת הוואטסאפ שלנו לקולות קוראים).

 קבלו את בלוג המתנה על המבנה, בכיכוב הבמביני שלי. הם והבנזוג תמיד יהיו המתנה הכי מדהימה שיכולתי לחלום עליה. אני עדיין לא מאמינה שזכיתי לחיות לצדם.

וזהו, אני מניחה את המחשב. ולמרות שבטח אמשיך לצבור חוויות, מעכשיו הן רק כדי להיות ולא כדי שאכתוב עליהן.

שיהיה מזל טוב לכולנו,

דניאלה

נ.ב.

אני מאוד אוהבת פודקאסטים, משני הצדדים. הפעם היה לי כיף אמיתי להתארח אצל נדב פרס מרדיו קול השפלה (יענו, הקול של אזור השפלה, לא בקטע של להשפיל) לשיחה אופטימית על תסריטאות.