סירים.
אני רוצה שיבואו אליי עם סירים. סירים של אוכל מהביל.
הכי טוב קציצות. בעצם – תבשילים. רק המילה הזאת מנחמת.
אני רוצה שהסיר יהיה קצת חבוט, כאילו בישלו בו כבר מלא שנים. אולי בפתיליה.
ו- אני רוצה שאמא שלי היא זאת שתביא לי את זה. תיסחב במדרגות עם שקיות גדולות ואטומות של רמי לוי, ובהן – סירים.
אני כמובן ארד לעזור לה, אגיד שלא היתה צריכה, המקרר כבר מפוצץ, הילדים ממילא לא אוכלים מזה כלום, ואדע שזה שקר – תמיד יש מקום לאוכל שלה והילדים מתים עליו.
אבל אמא שלי לא תבוא עם סירים.
אם זה נשמע לכםן כמו רחמים עצמיים, זה בגלל שזה בדיוק מה שזה, והם צפים ברגעים כמו חזרה הביתה מחו"ל, בידוד בקורונה, מעבר דירה, או סתם שישי בערב.
לפני כמה ימים חזרנו מבית החולים אחרי שהבנזוג עבר ניתוח. זאת הסיבה הרשמית לחזרה שלנו ארצה מהמסע המשפחתי בעולם (אבל לא היחידה, אפרט בניוזלטר אחר).
בבית, הבנזוג הוא זה שבדרך כלל מבשל את האוכל האיטלקי המעולה שלו. ממש לא מאכלים מבית אמא, אבל האמת היא שאני אפילו לא זוכרת מה היא בישלה. זוכרת רק קציצות מטוגנות, קורקבנים (?!), עוגת גבינה. אני אפילו לא יודעת אם היא היתה בשלנית ובעיקר –
אין לי מושג אם היתה עולה אליי במדרגות עם סירים. בכלל, אין לי מושג איך היו נראים היחסים בינינו במציאות, לא בפנטזיה.
אני רק יודעת שאני חייבת (חייבת!) להפסיק לצפות לסירים.
ואני יודעת שבורכתי בחברות שהן לא כמו, הן המשפחה שלי - תמיד שם בשבילי וכשצריך, הן גם מביאות לי אוכל (בקופסאות:).
ורגע אחרי ששקעתי לרחמים העצמיים, אני מתעוררת לתוך החיים המופלאים שלי – עם המשפחה הכי מדהימה שיכולתי לייצר – ובטוחה שכל דבר בחיי, לטוב וכן, גם לרע, הוביל אותי לרגע זה.
אז תודה לך אמא.
נ.ב.
הבנזוג חזר לבשל, לא צריך סירים.
בואו ניפגש על כוס קפה!
או בתסריטאזום עם ארז קו אל
והנה הבלוג על הדיאלוג. גם בו יש סיר.
אוהבת,
דניאלה
איך כותבים תסריט? בכיף ובמקצועיות. הכל פה :-)