אחרי שאבא שלי נפטר, תזכורת נוספת שהחיים קצרים, ואחרי שסגרו מהיום למחר את העבודה של הבנזוג, החלטנו לטוס עם הבמביני לשלושה חודשים למזרח, וכשראינו כי טוב, עשינו את זה כל שנה.
אבל אז נכנסה הקורונה ומצאתי את עצמי מסתכלת בקנאה על מטוסים שהצליחו להמריא, אז ברגע שהתאפשר, עפנו לתאילנד לשנה פלוס.
בקופנגן היה ממש גן עדן. שלמות. הבעיה היחידה שם היתה אשכרה רק המחשבות שבראש (שלי. כל שאר המשפחה גברים...:).
אבל גם בגן עדן נמאס ואחרי שנה וחודשיים, החלטנו להמשיך לחפש את עתידנו באירופה.
בין לבין, כשעצרנו לכמה ימים בישראל, העברתי את כולם בדיקות דם ורק במונית בדרך למטוס, גילינו שלבנזוג יש ערך אחד (PSA) גבוה מדי. הכרחתי אותו לבדוק את העניין באיטליה ובסוף אכן חזרנו לארץ לניתוח הסרת הערמונית (עכשיו הוא מרגיש מצוין, חמסה).
באופן מפתיע אנחנו דווקא שמחים שחזרנו, כי רגע לפני ש"החליטו בשבילנו" על ישראל, הצורך לבחור בכיוון חדש כבר שיגע אותי ולכן, אותנו (כאמור – כל השאר גברים:).
התחושה היתה שהכל היה פתוח בפנינו וגם סגור באותה מידה.
אמנם פה התרסקנו ישר לתוך המחאות, יוקר המחיה ואחרי רגע – מלחמה מזוויעה, אבל – אין, אין, אין על ישראל, ובעיקר על תל אביב. מבחינת התרבות, החברות, העשייה והערבות ההדדית.
ועכשיו? עכשיו נראה האם, ואם כן - איך ולאן נמשיך.
199 מילים.
199 מילים שאמרתי בחודש וחצי האחרונים כל כך הרבה פעמים... כי המצב המשוגע במדינה הזאת שאין, אין, אין עליה, הוציא אותי, כמו את כולנו, למקומות משונים עם אנשים שונים.
וכך, מעל קטיפת כוסברה במשק חקלאי, בתוך מפגש השראה ביפו, או לצד ליפוף סלוטייפ על יוזמה אזרחית לצה"ל, הסתכלתי מהצד על איך אני מספרת את הסיפור הזה, שתמיד עולה די מהר בשיחה.
ופתאום ראיתי איך הסיפור המשפחתי היקר הזה שלנו, אחרי כמה וכמה פעמים באותו ניסוח, הופך לשטוח. מתומצת. מחזיק נרטיב יבש אחד ומוותר על הרבה אחרים.
והחלטתי שבפעם הבאה שאשאל, אספר את אותו הסיפור, אבל אחרת.
אולי אתחיל מרגע אחר בזמן, אבליט רגעים קטנים ואצניע אחרים, אחפש פגיעות בנקודות לא צפויות, גאווה באחרות.
גם הסיפור החדש יהיה נכון, גם הוא יהיה כן (אני מכורה לכנות) אבל אפיח בו חיים חדשים.
אני עוד לא יודעת איך, מזל שיש לי עוד הרבה הזדמנויות לאימון (אגב, כל שבוע הבא אתנדב במרכז תמיכה באילת, אז מי שמעוניין בייעוץ תסריט, אנא רק בשבוע שאחרי).
והייתי רוצה לעשות את זה עם עוד כל כך הרבה נרטיבים בחיי - לשקשק זיכרונות, נקודות מבט ותובנות, לצאת לחופשי מסיפורים שכבר הפכו לאבק בפה.
הצעד הראשון הוא לגלות מהם.
הנה הבלוג על ידידו הטוב ביותר של הכותב/ת שצולם בעיר שאין, אין אין עליה.
ברגע מסוים בצילום היה לי, משום מה, חשוב להראות לכםן איך אחרי 40 שנה הצלחתי להכניס עגיל לחור באוזן שנחשבה סתומה. בדיעבד, נראה לי קשור לנזכר מעלה: שינוי קטן-גדול במשהו שתמיד היה שם ורק חיכו שיתייחסו אליו אחרת.
ורק בגלל שאני כבר 9 שנים מספרת לעצמי שהניוזלטר חייב לצאת בכל חודש, שלחתי לכםן אחד בנובמבר, דקה אחרי שסיימתי לעבוד על המיזם החדש: אשכולות הלימוד של תסריטאות אונליין!
הנה הצצה.
(יו! שניה לפני השליחה, אני קולטת שגם זה קשור לסיפור מחדש (האשכולות) של משהו וותיק (הקורס השלם). מעניין ממש).
בברכת 'בואו נמצא את הסיפורים העייפים ונחליף ברעננים',
דניאלה דורון
תסריטאית של החיים, כמו כולנו.
איך כותבים תסריט? בכיף ובמקצועיות. הכל פה :-)