הודות לאברהם, שכתב לי שמאז הבעיה הבריאותית שלו, הוא מעביר את הניוזלטר למסמך שיקרא לו בקול, אני מתחילה להשמיש את הערוץ האישי ולהקליט גם את הבלוג הזה.
↑
לקריאה
↓
יש לי יחסים מורכבים עם הוויי פיי.
בארץ, הוא כמו חמצן, או כמו המים בטקסט הידוע של וואלאס – נמצא סביבי, זמין תמיד, לא מקבל מחשבה נוספת.
כשהגענו לטורינו, החלטתי (באומץ רב!) לוותר על רכישת הסים המקומי, כך שיש לנו וויי פיי רק בבית, וגיליתי שהמממ.... זה דווקא נחמד.
כשאני בחוץ, אני פשוט בחוץ! מגיבה רק למה שמתחולל מולי.
היד והתודעה לא נמשכות לתיק, כי לא מתחדש בו כלום ורק כשאני נכנסת הביתה, המכשיר המת הזה מתמלא חיים ואני ממהרת לבדוק הודעות, לוודא שהתסריט של אף אחד לא עלה באש...
כמובן שההתמכרות שלי העבירה אותי על דעתי ובין בתי הקפה, מתהלכת כמו מוכרת הגפרורים הקטנה ושואלת באיטלקית שבורה אם אפשר לקושש קצת וויי פיי.
התשובה, אגב, ב-99% מהמקרים - שלילית (באיטליה, כשיושבים לשתות קפה – יושבים לשתות קפה) ובמקום היחיד שמצאתי, רוב הזמן הלך על הקלדת סיסמא של 21 ספרות ואותיות בגדלים שונים.
אחרי שבועיים כאלה, נסעתי לואראלו, עיירה על גדת נהר בעמק בצפון איטליה שהתיאור "ציורית" עושה לה עוול. מקום קטן ומתוק שרציתי לבדוק כבר שנים (מתחילה לצמוח בו קהילה ישראלית חמודה).
הבנזוג היה צריך להישאר בטורינו, פיקולינו איתו, ולשמחתי הרבה, הסכים להתלוות אליי לא אחר מאשר הבמבינו המתבגר, שרגע אחד הוא עדיין התינוק הפשוש שינק ממני במתיקות את לשד החיים, ורגע אחרי, מסתכל עליי במבט שמוכיח שהקיום שלי על פני האדמה הוא פשוט מביך וכדאי לי לחדול.
רק ברכבת, הבהרתי לו בעדינות את מה שלא בטוח היה ברור לו קודם – אנחנו עומדים לישון כמה ימים במקום ללא וויי פיי.
מסתבר שאכן הוא לא קלט, או ליתר דיוק, לא הבין שמעתה, הדבר היחיד שיוכל לשחק בו הוא ציד זומבים - משחק אוף-ליין שכבר היה לו בנייד.
אבל הצלחתי מהר להסיח את דעתו בטריק שמוכיח את עצמו בכל פעם שאני זוכרת לשלוף אותו בגידול בניי:
ההבטחה ש"כל מה שתבקש ממני בימים הקרובים, אגיד לו 'כן'".
כשחזרנו לחדר בלילה הראשון בואראלו, אחרי טיול קולינרי בסמטאות (עוד טריק - כל טיול מקבל את המיתוג 'טיול קולינרי'), התכרכמו פניו.
"מה אני אמור לעשות עם כל החטיפים שקנינו, אם אני לא יכול לצפות בנטפליקס?" קונן על ההתניה שנגזלה ממנו.
"אה... תאכל אותם מול הספר שהבאת?" הצעתי בחשש-בטוח, כמו כל הליכה על החבל הדק של הורות למתבגר.
מכיוון שלא היתה לו שום ברירה אחרת – הוא התיישב בכורסה, בידו האחת "בעל זבוב" באנגלית (!), בשניה, חטיף ובחדר ליד - אמא, שנרדמה מזמן.
התעוררתי באמצע הלילה כשעיניו הגדולות מולי ועוד לפני שהבנתי מה קורה, הוא פשוט נשק לי על הלחי והלך.
נשק.
לי.
על הלחי.
נשק.
לי.
נשק.
אלוהים ואלוהימה, אם זה מה שחוסר בוויי פיי יכול לחולל! - מתבגר שמבין מה חשוב בחיים ואיך האמא המדהימה שלו העניקה לו את זה -
למה אני לא עושה את זה תמיד??
אבל, כאמור, שהייה עם מתבגר היא הליכה על חבל דק מאוד ולכן, באמצע הלילה השני הסתכלתי שוב בעיניו הגדולות, אלה שלמרות שיכלו לקבל הכל, לא ביקשו שום דבר מוגזם, ושאלתי: "אתה בא לציד וויי פיי?".
התלבשנו ויצאנו לרחוב הראשי, מתהלכים הלוך ושוב ללא כל סימן מבשר אינטרנט.
הבמבינו כבר השלים עם גורלו, אבל לא האמא המביכה שלו, שנכנסה למשרד הפופ אפ של פסטיבל המוזיקה (המדהים) שעמד להתחיל באותו יום וביקשה את הסיסמא לרשת שלהם.
וכך ישבנו, אם ובנה, בן ואמו, על ספסל העץ שבחוץ ו-שתינו להם את האמאמא של הוויי פיי – הורדנו לניידים שלנו סרטים, סדרות, פודקאסטים ושירים, מצטיידים לאפוקליפסה שתתחיל כשנחזור לחדר.
שורות אלה נכתבות כבר בטורינו, לצד אפרול שפריץ, בבית קפה, ללא וויי פיי.
אבל.... אם הרעיון שלכםן לתסריט אכן עולה באש:
♥ קורס האונליין השלם בתסריטאות במחיר הרזה שלו, כל עוד אני ממשיכה לאכול פה פסטות.
♥ הייעוץ האישי, בזום, מול נופי טורינו, נאפולי או רומא, תלוי איפה נהיה.
♥ ההרשמה לסדנת ההגשה של מרב שקד ושלי (סדנת הכנת פיץ' דק והצגת פיץ') נפתחה.
♥ צילמתי סרטון קצר שאשמח אם תעבירו למנהל/ת בית הספר הקרוב לביתכםן (אני מתחילה להעביר סדנאות לתלמידיםות ומוריםות במסגרת מכרז גפ"ן:)
♥ הנה בלוג תסריטאות שצילמתי בנושא המתבקש: Less is more (מוזמניםות גם לבחור בלוג אחר, בנושא שמעניין אתכםן, מהרשימה הזאת).
♥ ואלו כל שאר הדרכים להיפגש + הרשמה לקבוצת הוואטסאפ של הקולות הקוראים, אם אתםן עדיין לא שם.
וזהו. מתנתקת.
עד שאתחבר שוב.
נ.ב.
בשבת אחגוג 47 שנות קיום ואני לגמרי אופטימית לגבי שינוי דפוסים לא מיטיבים בחיי. זאת הסיבה (הוקלט טרם הנסיעה לעמק:)
איך כותבים תסריט? בכיף ובמקצועיות. הכל פה :-)