פיצוצים מעל ראשינו ואזעקות הרחק מאחור – בני הקטן ואני עומדים בוואדי הפתוח בצפון הארץ, מחזיקים ידיים ומחייכים.
זה כל מה שיש לנו לעשות.
איך הגענו למצב הזה?
⇑
לקריאה
⇓
לפני כמה ימים לפיקולינו, שכבר ממש לא פיקולו, אז נקרא לו אלישע, היתה בקשה לא צפויה שריגשה אותי ממש: שניסע, רק הוא ואני, ללילה בטבע, וליתר דיוק – "ליד הר ירוק".
בבוקר שישי עדיין חיפשתי לנו מקום שנוכל להגיע בתחב"צ (הדרך המועדפת עלינו תמיד, כפי שהסברתי לחברה שהציעה את הרכב שלה).
במרכז – אין הרים, בדרום – המון מקומות מלאים, וזה לא משנה, כי הבקשה הרי היתה "ירוק".
וכך, בין 28 דפי אינטרנט פתוחים (בוקינג, איירביאנבי, מוביט וכו'), שאף אחד מהם הוא לא אתר חדשות (אני מתנזרת כבר שנים, במיוחד בשנה האחרונה), קפצה לי ההברקה הנהדרת:
ראש פינה! המקום המתוק הזה שנהגתי לפקוד כשהייתי בורגנית.
איזה כיף יהיה לשהות בו עם בני הקטן, לטייל בוואדי, בגן הברון, לשכשך בנחל ולאכול בג'עוני.
תוך שניה הזמנתי מקום בצימר ותוך שעה עלינו על האוטובוס מתל אביב.
מהתגובות בוואטסאפ הבנתי שהגליל העליון הוא כנראה לא המקום הנכון לנפוש בו ברגע זה – כשחיזבאללה מגיב בעצבים על תקיפה חסרת תקדים – אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט, אז בעצת אלישע, כיביתי את הנייד.
כשהגענו לראש פינה, בעל הצימר עדכן אותנו שבדיוק לפני רגע היו "עניינים" והראה לנו את המקלטים הסמוכים, כמו שיעשו גם במסעדה שנפתחה במיוחד בשבילנו, אחרי שנסגרה כשכולם ברחו מהאזעקה.
לא התרגשנו.
כשהייתי בדיוק בגיל של אלישע, אמא שלי העניקה לי במותה את המתנה המושלמת:
קבלת הרעיון של מוות בטרם עת כחלק מהחיים,
או לפחות, כך גיליתי, את הקבלה העקרונית שלו, כשהוא לא ממש מול העיניים שלנו...
מה שאי אפשר לומר על הרגע הנ"ל, בו יצאנו לטייל בוואדי, מתרחקים מהמרכז, מתהלכים אל עבר ההר הירוק, בדיוק כמו שהבן העירוני שלי ביקש:
מנופפים לשועל, מדלגים מעל סלמנדרות, צופים ארוכות בקן נמלים, משתכשכים בנחל ו-הופ.
רעש בשמיים.
אנחנו מסתכלים למעלה ורואים ממש מעלינו, טילים מתפוצצים על הרקע הכחול.
מרחוק, נשמעת האזעקה שהכניסה את הראש פינאים למקלטים.
אבל אנחנו עמוק בתוך הטבע.
עומדים חשופים, רגליים בנחל, אין לאן לברוח, נותנים ידיים, הלב שלנו דופק, ואנחנו צוחקים.
*
לא, כנראה שלא הייתי חוזרת על השטות המשוגעת הזאת שוב, בטח לא כשאני אחראית על בני האהוב.
אבל אני כל כך שמחה ששרדנו ושהוא עבר, בכל מערכות הגוף ובגיל כל כך צעיר, את החוויה החד פעמית והחשובה הזאת, שהזכירה לו את כוח הבחירה:
בחיים (במקום התמקדות במוות הבלתי נמנע)
בטבע (שתמיד פה כדי לרפא, צריך רק לצאת אליו)
בחופש (לחיות לרגע כמו שהלב מבקש ולא כמו שהמציאות מכתיבה לנו כל כך הרבה זמן)
בחוסר מודעות (ברוכה, כי כבר שנים שידע = זוועה)
באמונה (שמה שצריך לקרות, יקרה)
ברוגע (תוך התעלמות מכוונת מכל גורמי הלחץ המצמית)
בהומור (עצמי ובכלל, כי אלישע ואני מצחיקים אחד את השניה יותר מכל אחד אחר בעולם)
בביטחון (בכיפת הברזל של הוריי ושל צה"ל)
בעכשיו (כי זה כ-ל מה שיש לנו. רק זה. תמיד. עד שייגמר).
*
נזיפות, הזדהות או כל דבר אחר, אפשר לשלוח לי במייל חוזר. אני תמיד נהנית לקרוא.
*
לכבוד החגים והחיים, המון הנחות עבורך ו/או עבור יקיריך:
♦ מסגרת השראה ליצירה – הפרויקט שמרב שקד ואני עבדנו עליו בשקידה ובהנאה יצא לאור ממש לאחרונה:
מסגרת שנתית של 52 מפגשים ותרגילים שיישלחו אליך בכל שבוע ויתנו פוש ליצירה שלך!
(פעם בשלושה חודשים גם ניפגש וניצור יחד).
כל הפרטים, פרק אחד פתוח לכל, ומחיר השקה מיוחד, פה.
♥ גם קורס האונליין השלם בתסריטאות עכשיו בהנחה.
בהנחה שעוד לא למדת תסריטאות (איך חשבת להיכנס לתעשייה בלי זה?)
וחיפשת דרך להתקדם באופן מקצועי, בכיף ולא באנחה, צעד אחר צעד אל עבר התסריט שלך.
♠ ואם יש לך שאלות אישיות על מה מגישים, איך ולאן, או שבא לך שאעבור איתך על הפיץ', הסינופסיס או הפיץ' דק,
אני פה כדי להיפגש איתך 1:1 על התסריט שלך, בזום או פרונטלי.
אפשר גם לקבוע סדרת פגישות לעבודה על תסריטים עד 15 דקות או ללימוד תורת התסריטאות בפרטי. גם זה פה.
♣ הנה בלוג תסריטאות על משהו שחשוב מאוד לא לעשות לפני הצגת התסריט שלך.
♦♣♥♠ ופה כל הדרכים שלך ושלי להיפגש + הדרך להצטרף לאחת משתי קבוצות הוואטסאפ של הקולות הקוראים (אבל נראה לי שכבר נרשמת).
איתך בלב גם ברגעים הקשים,
דניאלה דורון
נ.ב.
בא לך לקפוץ איתי בסופ"ש לקמפינג בביירות? ;-)
איך כותבים תסריט? בכיף ובמקצועיות. הכל פה :-)