אני יושבת על כורסת הטלוויזיה, מזפזפת ב-VOD ולפתע, קופצת – "זאת אמא שלי!".
הילדים מגיחים מהחדרים, לא מבינים למה אמרתי את מה שאמרתי, ורגע לפני שהם מסתכלים על מה שאני רואה, אני קופצת שוב "זאת אמא שלי ואבא שלי!!".
אני מעבירה את הפתיח אחורה והבנזוג מגיע מהמרפסת.
כולנו צופים בשבריר השניה בו אבא שלי רוכן קדימה ולידו, אמא שלי, נושפת עשן סיגריה, אומרת בחיוך משהו למצלמה, לא שומעים את הסאונד.
שניהם בשנות העשרים לחייהם, בשחור לבן, צעירים וחסרי דאגות, או לפחות נראים ככה.
למה היא מחייכת? מה היא אמרה? מה הוא חשב? מה היא עישנה?
למה היא עונה לסקר כללי כזה, כשהיא כבר מגישה בגלי צה"ל? על מה היא מדברת שם?
אני שולחת הודעה לאושר, עורך התוכנית המעולה 'סיפורים מהכורסה', שכל העסק הזה היה בפתיח שלה, והמתוק הזה שולח לי את קטע הארכיון המלא מהערוץ הראשון, אבל – זה בדיוק מה שכבר ראיתי, עדיין ללא סאונד.
כל מה שנשאר לי זה רק קריצה שובבה מהוריי שצעירים ממני ב-26 שנה.
במשך כמה שבועות זה עושה לי נעים, כאילו אנחנו עושים צחוקים ביחד ובכל פעם שאני מסתכלת על התמונות הוותיקות שלהם על השידה, אני קורצת חזרה.
כמה שבועות אחרי, אני בסיבוב הדואר שלי, כשלפתע מכה באוזניי השיר 'בואי אמא'. שיר שמרטיט כל אחד, גם אם אמא שלו יושבת איתו ברגע זה ומלטפת ברכות את ראשו.
אני עוצרת. נעמדת באמצע המדרכה ולא עושה שום דבר חוץ מלהמשיך להאזין לפודקאסט 'שיר אחד' עם לאה נאור, שכתבה את השיר הזה. אני מצטמררת. דומעת. שוהה עם העצב.
"אתה מכיר את השיר היפה הזה 'בואי אמא'"? אני שואלת אחרי כמה ימים את הבמבינו. "ברור", הוא עונה ואני לרגע מתרגשת, כי אני הרי האמא שלו. "את שרה את זה כל היום כבר שבוע".
אני משיגה את הטלפון של לאה נאור, שגם כתבה את השיר 'מקהלה עליזה', שמה של תכנית הרדיו ז"ל של אמא שלי. אני לא רואה בעיניים, ומיד כשהמספר מגיע, אני מתקשרת כדי לקבוע איתה פגישה, לא יודעת בדיוק למה, חוץ מהצירוף 'בואי אמא' ו'מקהלה עליזה'. אני נענית בשמחה.
במעלית אני מרגישה כמו מוכרת הגפרורים הקטנה שהגיעה לקושש מידע ממי שרק יסכים, אבל ברגע שאני נכנסת לדירתם של לאה ומרדכי נאור, הזוג הכי מרשים וצנוע שיצא לי לפגוש, אני מבינה שנפלתי על מכרה זהב.
הם הכירו את אמא שלי! ממש ממש טוב! מוטקה היה מפקד גלי צה"ל ומי שקיבל אותה לתחנה כעורכת ומגישת 'מקהלה עליזה' ולאה היא זאת שהמליצה לה על גן טובה, כשעברו להרצליה. הם אפילו היו אצלנו בבית כמה פעמים והכירו גם את אבא שלי!
אחרי שעה וחצי מרתקות של סיפורים על אמא, ולבקשתי גם על מאחורי הקלעים של היצירות של לאה (הידעתם? את ספרי דוקטור סוס היא תרגמה בהתחלה רק בשביל עצמה, כדי ללמוד אנגלית) ועל פועלו הענף של מוטקה במוסדות התרבות הישראלית, ירדתי במעלית כשאני מלאה קצת יותר, חסרה קצת פחות.
עד הפעם הבאה.
מה שבטוח – אני חוזרת הביתה למשפחה שלי.
*
כמעט לילה
שמונה כפות רגליים
במיטת ההורים
*
מול המראה
שערה לבנה
לתלוש?
*
זה כבר לא שיר הייקו
אלה הסדנאות שלי
לכל מי שמתעניין:
הרצאות – למקום העבודה שלכם (ספרו למשאבי אנוש 
). לבתי הספר שלכם (ספרו למנהל/ת של הילד/ה 
).
קורס האונליין השלם בתסריטאות – עכשיו באקסטרה הנחה אוהבת למי שרוצה ללמוד תסריט מאיפה ומתי שבא לו.
סדנת ההגשה שלנו לחברות הפקה נפתחת שוב בקרוב.
אז הכנתי בלוג על פיץ' המעלית.
ותמיד תמיד, אשמח להיפגש 1:1 בייעוץ האישי.
אגב, עוד רגע יתחדש לי האתר! אז כדאי לקפוץ לבקר בהמשך החודש.
אוהבת,
דניאלה