> לצפייה
> לקריאה:
עמדנו במרכז הסלון – נפאלית, ישראלית, איטלקי, רוסי, פיליפיני וערבי:
השוכרת החדשה, הבעלים, הבעל של הבעלים, המוביל, השוכר הקודם והשיפוצניק
של הדירה שלנו להשכרה, בהתאמה.
רק שהתאמה לא היתה שם.
היא רצתה שכבר יסיים להוציא את הדברים שלו שחוסמים את כל חדר המדרגות והדירה,
הוא הסביר שהוא מתעכב כי עוברת עליו תקופה קשה,
השיפוצניק העיד פעם לטובת זה ופעם נגד זה,
המוביל תהה איך להעלות את המקרר כשהכל חסום,
ואני נקרעתי בין הצורך לעמוד לצד המגזר שלי – העם הנשי – ולאפשר לה לדבר בזעם, לבין ניהול כל שאר האינטרסים שסתרו לשלי.
רגע לפני שהתחרפנתי על מלא, הסתכלתי על הסיטואציה מבחוץ ופתאום ראיתי את זה בבירור,
ממש רגע של הארה:
הדירה המתוקה הזאת שקנינו לפני 9 שנים בדרום העיר, היא האימון שלי ותמיד היתה האימון שלי.
אימון בשחרור שליטה - האישיו של חיי.
עכשיו, במאני טיים של תחלופת השוכרים, האימון פשוט הופך למשמעותי יותר ולכל דבר שאעשה תהיה חשיבות כפולה -
גם הפעולה עצמה (נגיד, חתימת החוזה),
אבל גם הבחירה המתמשכת לא ליפול לדפוסים הקבועים שלי (להשתגע ולשלוח מלא הודעות מוטרפות, עד שיעשו את זה).
קיבלתי מתנה! כך הבנתי.
הזדמנות פז בה כל הדברים שמשגעים אותי – בירוקרטיה, אי עמידה במילה, אי בהירות כלכלית -
הצטברו יחד לתקופה מרוכזת שאם אעבור אותה נכון,
היא תשמש עבורי קפיצה קוונטית לשינוי שיחול לא רק על העניין הזה, אלא על כל תחומי חיי.
וכך ניהלתי את התקופה רוויית המתחים הזאת בצורה מודעת ולא הפסקתי לעוף על עצמי בפני משפחתי וחברותיי.
עד אותה שיחת ועידה בה איבדתי את זה "מה?! מה עוד אתם רוצים ממני?!"
צרחתי בהתקרבנות כשהשוכרת, שבכלל עוד לא חתמה על החוזה,
דרשה שבנוסף למקרר, מכונת הכביסה והתנור (בדרום תל אביב נהוג לספק לשוכרים גם ריהוט בסיסי),
אארגן בהובלה נוספת גם ארונות, וזה אחרי שהיא אמרה לי שהיא לא צריכה!!!!
אחרי שנרגעתי והסתכלתי בתמונות, ראיתי ש-אופס. זאת היתה טעות שלי ובכלל לא הצעתי לה את הארונות.
שלחתי לה הודעה מתנצלת וחזרתי לחדר הכושר של התודעה, להתאמן.
לפני ההובלה הבאה (כל החפצים הם בזכות חברתי מיכלוש שבדיוק עברה דירה ומסרה הכל)
ירדתי למטה וקניתי בונבוניירות לכל מגדל הבבל שהזכרתי מעלה.
בונבוניירה לדימה ורוברט המובילים המתוקים (ממליצה בחום רותח מניסיון של 3 דירות, דברו איתי אם תצטרכו)
שהגיעו בפעם השניה ולקחו אותי איתם במשאית הגדולה לטיול לילי,
והכל ברוגע, אדיבות ונדיבות (העמיסו ממני גם מיטה זוגית, על חשבונם).
בונבוניירה למי שניהל את כל תהליך המעבר והשיפוץ של מחמוד, תוך שהוא מנסה להתחשב בכולם.
בונבוניירה לאבי, ועד הבית של הבניין שתמיד עוזר לדיירים הזרים שבדירה.
ו-בונבוניירה אחרונה לשוכרת החמודה.
אחרי חיבוק ארוך, החזקנו ידיים, הסתכלנו בעיניים, והסברתי לה את הצורך שלי בשליטה ועמידה במילה.
היא חייכה, הבטיחה להשתדל והזמינה אותי לבוא פעם להימרח בתמיסה המרגיעה שהביאה מנפאל.
מה אומר? הרבה יותר מתוק ככה -
לזכור שהדבר היחיד שאני באמת יכולה לשלוט עליו זאת הדרך שבה אני באה לעולם – ולנסות שזה יהיה בטוב.
שנים שאני מקדשת רגעים, בכל מיני דרכים (כתיבה, הודיה, שוטטות, מדיטציה),
העיקר שלא ימשיכו לחלוף לידי, כמו בשנות חיי המוקדמות (יש לי נסיבות מקלות! :-)
כשנפגשתי במקרה עם ידידי, הצלם המוכשר בטירוף איתן ריקליס, זה ממש התבקש:
לערוך יחד סדנה שתשלב את הצילום האורבני שהוא מתמחה בו ואת הכתיבה על הרגעים, שאני כל כך אוהבת. כך נולדה החוויה המושלמת -
סדנת רגעים: תמונה יוצרת טקסט
3 מפגשי צילום וכתיבה בתל אביב שכוללים שוטטות, כתיבה וצילום ולבסוף – תערוכה של הרגע המצולם והטקסט שיצא ממנו.
הנה כל הפרטים (כדאי ללחוץ ולו כדי לראות את התמונה החמודה שלנו יחד, שצילם איתן כמובן).
אני ממש מחכה לזה!
למרב שקד, שותפתי ל'בית היוצרות', ולי יש כמה מנהגים שאנחנו ממש אוהבות להקפיד עליהם:
- כל בוקר מתחיל בשלוש הודיות ורק אחר כך ממשיך לענייני עבודה.
ככה אנחנו פותחות את היום בטוב.
(בשילוב טקס ההודיה שלי בערב עם המשפחה – אני בקומבו משוגע של ראיית כל השפע שעוטף אותי, גם בזמנים קשים).
- כל פעולה שלא ברור כמה בא לנו עליה – אנחנו מציינות: אוהבת/לא אוהבת/לא משנה לי
(ככה מוודאות שדברים מתנהלים לפי צו הלב ולא לפי 'לא נעים לי', שלפעמים גורם לכולנו להפסיד).
- כשעניין מסוים "נכתב בדם", הוא מתועד אחר כבוד בקבוצתנו "הפקת לקחים וחמלה"
(ככה אנחנו גם לא משוגעות שחוזרות על אותו דבר ומצפות לתוצאה אחרת
וגם חומלות על הטעויות שלנו, כי אנחנו רק בנות אדם חמודות).
- תמיד תמיד אנחנו אומרות את מה שעל הלב ולא שומרות בבטן
(ככה דברים לא מספיקים להתבשל ולהבאיש).
- בכל פעם שמתכווננות למשהו חדש, אנחנו נכנסות לנעלי המשתתפים
ובודקות מה יהיה הכי טוב להם לקבל.
מה שהוליד את:
ליווי אישי כפול ופגישה עם מפיק
הליווי הכי אינטימי (לא בקטע קינקי) להגשה.
זה כולל פגישות עם שתינו בהן נעבוד על הגשת הפרויקט, בכתב ובעל פה,
ובהמשך – פגישה בזום עם מפיק העל חלל אבירם אברהם (8 הפקות),
כדי להציג לו באופן אישי ונינוח את הפרויקט (אנחנו מחזיקות ידיים מחלונות הזום),
לשמוע את דעתו המקצועית ואחרי שירד מהזום – נישאר אנחנו להפקת לקחים והדרכים ליישומם.
גם לזה אני ממש מחכה! הנה כל הפרטים.
וגם לכל אחד מכם בנפרד, בקורס האונליין השלם בתסריטאות (ללמוד את השפה ולעבוד על התסריט שלך, בזמן ובמקום שנוחים לך).
או בייעוץ האישי, רק אנחנו. באור.
הבלוג החודשי מוקדש לחלק השני (גם הראשון שם) של השיחה שלי עם הסופרת מיה הוד רן, בו שוחחנו על יצירת הספר שלה 'טריקה שקטה', כמה חשוב זה 'חדר משלך', ההבדל בין כתיבת תסריט לכתיבת ספר ואיך זה הרבה יותר נוח לייעץ מאשר לכתוב בעצמך...
והנה כל כל כל הדרכים להיפגש, כולל כמה לא צפויות.
זהו. בואו תמיד נבוא בטוב לעולם. למרות הכל.
אוהבת,
דניאלה