"יש פה מישהי שמצליחה גם מרחוק - לעשות את זה כל כך קרוב"

כבר בדקות הראשונות הרגשתי את מה שהרגשתי גם בסוף המפגש:

זה היה מרתק. ולא רק שזה החזיר לכולנו, כך נדמה היה, את האוויר לריאות, אלא גם נתן אוויר לעוד ימים רבים ושעות נוספות.

"זו תקשורת חדשה", חשבתי לעצמי. ויש פה קרבה שאפשר להרגיש גם מרחוק. אנשים מפה ומשם מקשיבים כמו באיזו הופעה, שממש לפני רגע הרימו בה את המסך.

מקשיבים. מחייכים. מרגישים. לומדים. מתנסים. יכולים לדבר. יכולים לשתוק. הכול מותר ומרגיש נכון.

אנשים יכולים לשבת בכורסה שלהם (חצי לבושים), במיטה (לבושים), בגינה (תריסים אדומים) או במטבח (ואיזה יופי לראות את הילד מסתבך עם הפומפייה) - להיות בשני עולמות מקבילים, בעת ובעונה אחת -

ולהרגיש "בית", בכל מובן המילה. כן, "בית". זו המילה. זה מה שהרגשתי שדניאלה הצליחה לעשות לי מרחוק. להרגיש בית. ובבית. ושגם מרחוק, מבלי שהכרנו עדיין - אפשר כבר להרגיש רבע משפחה.

ביום של מפגש הזום השני שנקבע, אפילו נתבקשנו לעשות תרגיל קצר. ושוב, הלב יצא. 10 דקות של תרגיל, בסופם שיתפו כולם את כולם.

"בית".

אחרי שחיכיתי למפגש הזה כמו ילד לפני לונה פארק, וחשבתי עליו גם כל היום שאחריו (כמו ילד אחרי לונה פארק) הבנתי שיש פה מישהי, שמצליחה להעביר התרגשות מיוחדת,

באיזה כבל תת ימי בקו מים ישראל ארה"ב - ישר לתוך הוורידים. נכון, זה אולי זה גם הגעגועים שלנו לבני אדם, שהלכו וגברו בימים האלה.

אבל הי, בן אדם, יש פה מישהי שמצליחה גם מרחוק - לעשות את זה כל כך קרוב.

נוה גור